ידידים זו לא רק מילה.

פרק 28

"הנה היא! אורית! אני לא מבינה למה עשית לי את זה! מה כבר כלכך נורא עשיתי לך שאת ככה מתנהגת אליי? אני לא מבינה!!!" צעקה לעברה נוי בעודה בוכה במרירות.

"אני...אני לא מבינה על מה את מדברת..." אמרה אורית בשקט.

היא הייתה בהלם מוחלט.

ליבה דפק בחוזקה ללא הרף.

"אורית. מה זה אמור להביע? את יכולה להסביר בבקשה?" שאלה אמה בסבלנות והושיבה אותה על הספה לידה.

"אני בעצמי לא מבינה! נוי, מה יש לך? למה את נראית כאילו הוציאו אותך מהתחת, למה את בוכה, מה עשיתי לך ומה את עושה אצלי בבית לעזזל!?" שאלה אורית בנשימה אחת.

"אל תשחקי אותה תמימה. את יודעת שאת עשית לי את זה ואת הרבצת לי! את הרסת לי את התסרוקת ואת הבגדים!!! אני לא מבינה מה יש לך כולה רציתי ללכת איתכם לסרט!!!" צעקה לה נוי בהיסטריה.

חלקי הפאזל בראשה של אורית החלו להתחבר.

"ללכת איתנו לסרט? אז רק בגלל זה ביימת לי פה את ההצגה הזאת!? תגידי לי את מטומטמת!?" צעקה עליה אורית. היא ממש כעסה על נוי. ואפשר היה להצדיק אותה.

"אורית! מה זה המילים האלה?! תירגעי!" צעק עליה אבא שלה.

היא השתתקה וראתה את נוי מחייכת לעצמה חיוך מרוצה.

דור חזר הבייתה ואז נזכר בג'ניה שהתקשר אליו.

בגלל שהוא הכיר את ג'ניה טוב מאוד, הוא ידע שאם ייתקשר אליו עכשיו, הוא יסנן אותו.

הוא החליף בגדים ויצא לכיוון ביתו של ג'ניה.

נוי יצאה מביתה של אורית בחיוך מסופק.

מעיין חיכתה לה מתחת לבניין של אורית.

"נו? איך הכול עבר?" שאלה אותה מעיין.

"מצויין! יש לה הורים כלכך תמימים! האמינו לכל מילה שלי!" אמרה נוי ופרצה בצחוק מרושע.

"אה ו...ומה עם אורית?" שאלה מעיין מסוקרנת.

"חתיכת אומללה האורית הזאת... התחילה לצרוח לקלל... לא נורא ההורים שלה ירגיעו אותה, ומהר!" אמרה נוי וחייכה.

"ועכשיו תעזרי לי להוריד ממני את כל הכיעור הזה..." אמרה נוי והצביעה על פניה.

למעיין היה חשק עז לומר לה שהכיעור הזה, הנקרא פנים, בא איתה מלידה. אך היא לא העזה לומר מילה רעה לנוי.

כי בכל זאת- ללא נוי, היא אף אחת.

"שבי בחדר ותחשבי על מעשייך!" צעק אביה של אורית וטרק את דלת חדרה.

אורית נשכבה על מיטתה.

"זונה. שרמוטה. סתומה. מכוערת. מפגרת. חשה. פרחה. ביץ'." אמרה אורית בקול רם בעודה מנסה לעכל את מה שעבר עליה הרגע.

"כוסאמא שלה." אמרה, כאילו מדברת עם מישהו, אומנם דיברה אל הריקנות.

היא הייתה קלועה בחדרה.

לא היה לה כוח להישאר עוד תקועה בחדר הנעול.

היא התקשרה לאלה.

"הלו?" ענתה לה אלה מעבר לקו.

"היי..." אמרה לה אורית בקול מבואס.

"מה קרה?" שאלה אלה בדאגה.

אורית החלה לספר לה על כל מה שנוי עוללה.

"ועכשיו אני תקועה בחדר ואני לא יודעת מה לעשות!" אמרה אורית בייאוש.

"עוד רבע שעה אני אצלך. אני אנסה להציל אותך. יאללה ניפגש..." אמרה אלה וניתקה.

אורית ידעה שאלה לא תצליח להוציא אותה, לכן החלה לחשוב מה לעשות.

דור דפק על דלתו של ג'ניה.

אמו של ג'ניה פתחה לו את הדלת.

"דור? מה נשמע?" שאלה אותו אמו של ג'ניה בחינניות.

"הכול טוב. ג'ניה בבית?" דור עבר היישר לנושא.

"כן הוא בחדר שלו..." אמרה, והכניסה את דור לביתה.

דור נכנס לחדרו של ג'ניה.

ג'ניה ישב על המיטה בעוד מבט אדיש מאוד בעיניו והוא זורק את הכדורגל שלו לאוויר, ותופס אותו. שוב ושוב.

דור התיישב לידו על המיטה.

"אתה כועס עליי?" שאל דור.

ג'ניה לא ענה.

לאחר דקה ארוכה של שתיקה, דור ניסה שנית.

"זה אומר שכן?" שאל.

ג'ניה המשיך לשתוק.

"אז כן." אמר דור.

אלה התקרבה לביתה של אורית כשלפתע ראתה את אורית עומדת בחלון ביתה.

"אורית?!?!! תגידי לי את השתגעת?!?!" צעקה לה אלה.

"שששש סתמי שניה לא ייקרה כלום!!!" צעקה לה אורית ועושה צעד אחד לעבר האבנים הגדולות של הקיר מחוץ לביתה.

"ואם תפלי?!" צעקה לה אלה, הפעם יותר בשקט.

"אני לא אפול! ואם כן - קומה שניה! מה כבר ייקרה?!" ענתה לה אורית.

"תמיד כולם אומרים את זה ובסוף קורה להם משהו! חכי שניה אני אנסה לדבר עם ההורים שלך!" אמרה אלה ונכנסה לבניין.

אורית המשיכה לצאת מהחלון בעודה מחזיקה בקיר בחוזקה.

לאחר כמה דקות ארוכות של מאבק עם הקיר והאבנים, אלה חזרה אליה.

"נו? לא הצליח לך?" שאלה אורית את אלה, בעודה מנסה לא ליפול.

"הם אמרו שאת בעונש. אבל עדיין- אולי לא כדאי?" שאלה אלה.

"כדאי כדאי!" ענתה לה אורית והמשיכה לרדת לאט לאט.

אלה עקבה אחריי כל צעד שעשתה אורית בדאגה רבה.

לבסוף אורית ירדה ונחתה בשלום על האדמה.

"פאק, אורית! את לא יודעת איך הבהלת אותי! בחיים על תעשי את זה שוב!!!" צעקה עליה אלה וחיבקה אותה חיבוק מוחץ.

"אויש! אמרתי לך שלא ייקרא כלום! יאללה בואי נלך לטייל..." אמרה אורית בחיוך והן הלכו לפארק.

דור לא ידע מה לומר לג'ניה.

"נו דיי כבר לכעוס. אז לא באת איתנו לסרט מה כבר קרה? זה לא סוף העולם!" אמר לבסוף.

"דור! אנחנו תמיד היינו הולכים ביחד לסרטים!תמיד! עד שבאה האורית הזאת והרסה הכול! שלא תבין אותי לא נכון, אני לא נגדכם, אני דווקא מאוד בעד, אבל אתה מבלה איתה הרבה יותר מאשר איתי!" קיטר ג'ניה והכדור נפל לו.

"זה לא קשור פשוט...אלה הייתה שם ו... פחדנו שתריבו וגם... היא אמרה או שזה אתה או שזאת היא וחשבתי טוב מה קרה אז לא תבוא פעם אחת לא ידעתי שתקח את זה ברצינות." אמר דור בשקט.

"אה. הבנתי. הייתה לך בחירה בין החבר הכי טוב שלך, ובין החברה של חברה שלך, ובחרת בחברה של חברה שלך כי...? כי אני כבר לא מעניין אותך." אמר ג'ניה והרים את הכדור מהרצפה.

"אוי נו דיי כבר לדבר כמו איזה כוסית! מה אתה לא מבין?! זה לא שאני מחליף אותך פשוט... ליידיז פירסט!" אמר דור.

"טוב יאללה עזוב את זה בא לי לצאת לאנשהו." אמר ג'ניה וקם מהמיטה.

"אז אתה סולח לי?" שאל אותו דור.

"סולח סולח..." אמר וחייך.

"טוב יאללה בוא..." אמר דור וקם אחריו.

אורית ואלה ישבו להן בפארק וריכלו על נוי.

"אל תדאגי... יהיה בסדר..." אמרה אלה בקול מנחם.

"זונה זונה זונה זונה!!! ועוד היית צריכה לראות איך היא משחקת אותה נפגעת. פשוט זונה! פאק איך אני שונאת אותה!" השיבה לה אורית בעצבון.

לאלה באמת היה חבל על אורית.

מי אם לא אלה ידעה עד כמה נוי רעה בעניינים האלה.

אלה עצמה נפגעה מנוי פעמים רבות.

אבל כל זה היה בעבר והיא לא רצתה להזכר בכך.

לפתע אלה חשה ביד הנוגעת בכתפה.

היא הסתובבה והייתה בהלם.

"היי אלה, מה נשמע?" שאל הנער ונשק על לחייה.

"אממ...בסדר...אורית... תכירי זה...ג'ניה... נו....זה שסיפרתי לך עליו..." אמרה אלה והשפילה מבטה.

"אהה זה! נעים להכיר!" אמרה אורית וחייכה בחינניות.

"אורית!!!!אורית!!!!אלה!!!!" שמעו לפתע מאחוריהן.

הן הסתובבו וראו את דור רץ לעברן בעודו מושך את ג'ניה אחריו.

"אוי לא... רק לא זה..." מלמלה אלה בשקט.

המשך יבוא...