"מעולם לא היה כל כך טוב כמו עכשיו.."
צריך שכל אדם ידע ויבין, שבתוכו דולק נר. ואין נרו שלו כנר חברו, ואין איש שאין לו נר. וצריך שכל איש ידע ויבין שעליו לעמול ולגלות את אור הנר ברבים, להדליקו לאבוקה גדולה ולהאיר את העולם כולו. /הראי"ה קוק |
 כינוי:
מתחזקת מין: נקבה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
דצמבר 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 12/2009
little things
דברים קטנים שמשמחים אותי:
*צחוק של תינוקת, בת של בת דודה שלי, כשאני מפריחה מולה בועות סבון. תקשיבו- הילדה פשוט השתגעה! ראו שהיא לא מבינה מאיפה הן באות ולאן הן נעלמות, ולא הפסיקה לסובב את ראשה ימין ושמאל כדי לקלוט את גודל הפלא.. צחוק של ילדים הוא דבר כה מדבק :)
*שירים של סטינג, אליו פיתחתי התמכרות לאחרונה. למי שלא מכיר אני ממליצה בעיקר על: fields of gold ו-shape of my heart.
*למצוא פרפר נח על הדלפק בחנות, ולקול צעקותיה של חברתי לעבודה לאחוז בו בעדינות, להניחו בכף ידי ולהוציא אותו החוצה.
*למצוא גמל שלמה מקפץ על הדשא בעוד אני יושבת באוניברסיטה על כר דשא ומנסה ללמוד. ניסיתם פעם למצוא גמל שלמה בדשא? זו משימה לא קלה בכלל! ליצורים האלה הסוואה מושלמה: הם בדיוק בצבע, בגובה ובעובי של גבעול דשא, רק שיש להם גם עיניים קטנטנות שקשה לשים לב אליהם. כמובן שמרגע שמצאתי אותו לא יכולתי להניחו לנפשו..
*לדעת שיש מקום אחד בכל האוניברסיטה, מקום יפייפה, שהוא ככל הנראה אך ורק שלי [קשה לי להאמין שמישהו אחר מספיק משוגע כדי למצוא אותו].
*הליכה ברחוב בשעת לילה מאוחרת, שעה קלה אחרי שירד גשם. לנשום עמוק ולשאוף פנימה את האוויר הזך.
אגב ההליכה הנ"ל, שהתרחשה אתמול בלילה: אני זוכרת שהרגשתי מאושרת, ואז אוטומטית עלו כל הקולות הפנימיים הרגילים: "למה נראה לך שאת מאושרת בדיוק? אין לך אהבה, אין לך חברות, אין לך שום תוכניות לעתיד", אבל פשוט השתקתי את הקולות האלה אחד אחד, ואחרי שכולם כבו חזרה תחושת האושר. זה נראה לי כמו תרגיל טוב.
כבר יותר משבוע שהגבעה הירוקה שליד הבית שלי, שהאגדה מספרת שעל שמה נקראת העיר- אך יש שיחלקו, מכוסה בעשרות צבי-ענק וחיפושיות-ענק.
עכשיו אני אהרוס ואגיד שמדובר בצבים וחיפושיות מגבס. במשך כמה ימים הן נחו להן שם, לבנות, ואז יום אחד הגיעו המוני ילדים וצבעו את כולם במסגרת איזשהו פרויקט של צביעה אקולוגית. ועכשיו הדשא מכוסה צבים וחיפושיות בשלל צבעים, וזה פשוט יפייפה.
וכל פעם בדרכי הביתה אני דואגת לעבור לידם- ואם זה לא בדרך אז אני עושה עיקוף קל.
הנה לכם מראה המשמח את הלב.
אתמול בעבודה הכנתי מספר לא נתפס של קרפים! [ע"ע קרפ צרפתי], וזאת כאשר עד לפני אתמול הכנתי קרפ רק פעם אחת, והוא יצא כה כושל עד שאפילו אני לא יכולתי לאכול אותו. ועכשיו אני מומחית לקרפים. הבעיה היא הכוויות שאני מקבלת מהפלטה. הנזק הרב ביותר נגרם לזרוע השמאלית שלי, שמכוסה בכוויה אדומה ארוכה בצורת ברק. במבט ראשון הסתכלתי וחשבתי: "איזו צלקת מכוערת". ואז ברגע העוקב ראיתי את הצלקת כחלק מהיד שלי, ואמרתי: "איזו צלקת יפייפיה".
אני לא בטוחה שתבינו, אבל אני מבינה, וזה מה שחשוב.
שיהיה שבוע טוב.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
