 כינוי:
מתחזקת מין: נקבה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מרץ 2010
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | | 28 | 29 | 30 | 31 | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 3/2010
עוד ספר
ספר הדקדוק הפנימי/דוד גרוסמן.
את הספר הזה קראתי במשך שבוע ברצף, יום אחר יום, לילה אחר לילה. לא כי הספר ארוך- אלא כי זו הדרך הטובה ביותר להתמודד איתו. מעט בכל פעם. ואחרי שסיימתי אותו, היום בצהריים, לא הצלחתי לקום, לא הצלחתי לזוז, לא הצלחתי לחשוב מחשבה אחת נורמאלית במשך רבע שעה. הייתי פשוט המומה.
וכשיצאה השבת התחלתי לחפש ברשת הסברים על הספר הזה. ניתוחים סיפרותיים. משהו שיעזור לי להבין לעומק. כי הספר הזה כל כך עמוק, כמו תהום פעורה, שאפשר לראות רובד פה ורובד שם, אבל אי אפשר לעמוד על עומקו האמיתי. ובחיפושי נתקלתי בכל מיני אזהרות: "ספר מדכא", "ספר כבד במיוחד", "ספר שעושה-פיזית- תחושה לא טובה בגוף". אני לא ממש יודעת על מה הם מדברים, אבל אולי באמת צריך אזהרה מפני הספר הזה, ולו מהסיבה הפשוטה שזה כנראה הספר הטוב ביותר של גרוסמן [בתור אחת שקראה את רוב ספריו]. וזה אומר הרבה. לטוב ולרע.
אז באופן כללי הספר עוקב אחר הילד, אהרון, ותהליך התבגרותו. או יותר נכון אי-התבגרותו. בזמן שכולם סביבו מתבגרים- גופו ונפשו נשארים מאחור, להביט בעין ילדותית על עולם המבוגרים הבוטה, הלא-רגיש, הדו-פרצופי, המחליא. הספר מתאר ברגישות אין-קץ ילד המגלה שאין לו מקום בעולם. הוא מגלה את פרצופם האמיתי של הוריו ומתרחק מהם, אך גם מאחותו, מסבתו החולה בנפשה, מחבריו הטובים שמשאירים אותו מאחור, ומהילדה אותה הוא אוהב. זהו ילד שמצד אחד רוצה להישאר טהור, אך מהצד השני משאירים אותו בודד נורא, רגיש במיוחד לכל הסובב אותו, לכל סימן ומשמעות. הוא מדבר שפה שונה, לכאורה, מכל האנשים סביבו.
הדברים שהכי "כאבו" לי בקריאת הספר הם המחשבות שווא הילדותיות שלו: למשל שאם יחזור על מילה מסויימת, טהורה, קדימה והפוך, כך וכך פעמים, היא תייצג עבורו נאמנות של אנשים כלפיו. או שעליו לאכול דבר מה כדי לחזק רגש מסוים בגוף- סוכר עבור חברוּת ועמלין עבור זכרון וכו'. מחשבות כפייתיות שלא נותנות לו מנוח. ובעיקר, כל הספר אני רק זועקת באלם להוריו: מה קורה לכם? אתם לא רואים כמה הילד הזה צריך פסיכולוג?! [ocd מינימום, רק בתור התחלה..]. והוריו, אפילו בבדיקה שגרתית אצל הרופא הם מסתירים את הבעיות שלו, מתביישים בו.
עוד יופי של הספר הוא השילוב הזה של תיאור גופני כל כך, אך מצד שני מלא ברגשות.
[מפה ספוילרים, נניח?]
רק מעט מהקטעים שזעזעו אותי:
-כשאהרון מתחיל להסריח, מרגיש את הריח הרע מגיע ממש מתוכו, מתוך גופו ונפשו ולא מבין למה, כך ימים רבים עד שאמו מגלה שיש גוש מסתורי בתוך אפו, לוקחת אותו לרופא ושם הרופא מוציא את הגוש ומגלה שמדובר בפתק קטנטן שכתוב בו דבר מה [?], אותו דחף לאפו.
-יוכבד, אחות של אהרון, בודדה כמוהו אך מעבירה את שנותיה בהתכתבות עם אנשים זרים, חברים-לעט. לאחר שהיא מצהירה על עצמה כחיילת בודדה ועוזבת את הבית הוא מעז לפתוח את מגירת המכתבים ומגלה רשימה שהוא אינו מבין, אך הקורא מבין: הוראות ליד כל כתובת: "ילדה מאומצת", "מאוהבת בחבר שנהרג", "נסיון התאבדות", "רומנטית חולת סרטן", ורק מול שם אחד, הבחור הנכה מאוסטרליה, היה כתוב: "האמת".
כל כך הרבה דברים בספר הזה אני לא ממש מבינה, והייתי שמחה לחלוק עם מישהו שקרא.
למשל, מה המשמעות של האובססיה של אהרון להודיני וקסם ההיחלצות? האם זה הנסיון של אהרון להיחלץ מגופו הילדותי לעבר גוף בוגר יותר? או השמות של בני המשפחה: אהרון, יוכבד, והאב משה. ורק לאמא שם זר- הינדה. בטוח יש לזה משמעות. ועוד, ועוד..
קשה לי להשלים עם העובדה שלא אבין הכל. ועוד יותר קשה לי עם כך שלעולם לא תהיה לי שוב את החווייה של קריאה בספר הזה בפעם הראשונה. וכאן זה מתחבר למלצה בגב הספר: "אני מקנא באלה שעדיין לא קראו את הספר".
אז קשה לי לדעת אם להמליץ עליו או לא. מצד אחד- איך אפשר להמליץ על ספר כה... עוכר שלווה? מצד שני אם אתם כמוני וזה הסוג האהוב עליכם- אל תוותרו. אני הענקתי ציון 10.
לילה טוב.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
