"מעולם לא היה כל כך טוב כמו עכשיו.."

רשימת חששות:

איך עירוניסטית שכמותי תסתדר בישוב עם תחבורה ציבורית די נדירה ובלי ניסיון בטרמפים?

האם אני אמצא שם עבודה?

האם נסתדר עם משכורת של אברך+משכורת די מעורפלת שלי אך שלא תעלה על המינימום?

האם אני אסתדר שם מבחינה חברתית? האם אמצא חברות חדשות? האם יקבלו אותי טוב? האם אצליח לא להיות תלויה בו לצורך התנהלות במקום שהוא מכיר כל כך טוב ואני אינני מכירה כלל? האם אצליח לשמור על הייחודיות שלי ולא להיבלע בקו שפחות או יותר מאפיין את האוכלוסיה הזו? אין לי לוק ולא אופי של מתנחלת..

האם נצליח לשמור על איזון בריא בין הפרטיות שלנו כזוג לבין החברה מסביב?

הרגלי האכילה שלנו כה שונים, בערך כמו של צמחונית מול קרניבור, של מסתפקת בפחות ממנה מול אחד שצריך מספר מנות.. ומסתמא רוב הבישולים יהיו מנת חלקי.

האם נתעורר ביחד בבקרים? זה ידרוש ממני מאמץ עצום כי הוא מתעורר כל כך מוקדם- 6/6 וחצי. אך איך אפשר שלא?

איך בכלל אני אשרוד את הזמן שלפני החתונה? זמן שמלא בלחצים ופחדים מהלא נודע ומהאירוע עצמו- כן כן, החתונה שלי מפחידה אותי עד מוות.

ועוד ועוד.. יש מהותיים יותר ויש קטנוניים יותר.

משתדלת להיאחז במחשבות על החדר יחוד, על הימים שאחרי החתונה, על השבע ברכות, על החיים והשגרה המבורכת, אבל לא תמיד מצליחה.

ואחרי החתונה- אז מגיעה העבודה האמיתית. עבודה של ויתור מתמיד ורצון מוחלט להיטיב איתו, של התחשבות, איפוק, הבלגה, סבלנות, פשרה, והכל מתוך שמחה, אהבה ואמונה. זה אפשרי בכלל? לפעמים נראה שכן, לפעמים לא.

המפתח הוא כנראה לזכור שאני לא לבד בכל זה- אנחנו שניים, ביחד. למעשה אנחנו שלושה, כמו שאנחנו תמיד אוהבים להגיד: הוא, אני, והקב"ה. וכל עוד כל אחד מאיתנו יחשוב על טובת השניים האחרים- הכל יהיה בסדר.

כשחיפשתי משפטים להזמנה נתקלתי במשפט הנפלא של האדמור מפיאסצ'נא שאומר שככל שבני הזוג ידבקו זה בזו ויאהבו זה את זו יותר- כך גם ה' יתחבר אלינו יותר. פשוט לא יאמן! עוד משהו שכדאי לזכור.

עד כאן להפעם. שבוע נפלא שיהיה.

נזכר באיחור- וואו, שנתיים לבלוג. איך הזמן טס..