אז כרגע יש לי שלושה ימי חופש בשבוע, אותם אני מעבירה בבטלה.
האמת שלא ממש חשבתי שאני אגיע למצב הזה, אבל מצד שני- לכל אחד מותרת תקופה כזאת, לא? ואפילו הפסיכולוגית שלי לא מודאגת [אולי כי היא יודעת שככה המשכורת שלה מובטחת..הא הא].
הימים שלי נראים בערך ככה:
אני מתעוררת בשעה סבירה ומתקבלת על הדעת, בד"כ תשע.
מתארגנת מתפללת וכו', מכינה ארוחת בוקר קטנה ושמה לי מוסיקה שאני אוהבת.
אחר כך אני נכנסת חזרה למיטה עם שתיה חמה וספר, וקוראת עד 12 בערך.
כרגע אני עם "ערבה עיוורת עלמה נמה", ספר הסיפורים הקצרים של הרוקי מורקמי.
לא יודעת אם שמתם לב- אבל אני מאוד אוהבת את הספרים שלו. תמיד הדמויות שם כאלה משונות, ממש ביזאריות, אבל הוא גורם להם להראות מקסימות, מיוחדות ואינטיליגנטיות. וזה גורם לי להרגיש טוב עם כל המוזרויות שלי. בעצם גם אני כזאת מגניבה ומקסימה.
בערך ב12 אני כבר לא צריכה לחשוש שאני אעיר מישהו בבניין [אנשים בטלנים נוטים לחשוב שכולם כמותם]- וניגשת לפסנתר לנגן.
בדרך כלל אני מנגנת לפי מצב הרוח שלי.
כשאני במצב רוח רגשני אלו יהיו יצירות רומנטיות, מרגשות ומזילות דמעות, כמו נוקטורנים של שופן, דביוסי, צ'ייקובסקי.
כשאני במצב רוח עליז אני מנגנת את הסונטות של מוצרט,
היום דוקא הייתי במצב רוח עצבני וניגנתי את כל המארשים והפולונזים שרק הצלחתי למצוא.
ולפעמים אין לי מצב רוח בכלל, ואני מנגנת מוסיקה קלה: אבבא, קולדפליי, סאונדטרקים.
בדרך כלל אני קמה מהפסנתר אחרי שעה- שעתיים, והולכת להכין לי משהו לאכול.
לפעמים אלו ארוחות מורכבות של כמה מנות,
לפעמים זה סתם פסטה וסלט מהיר הכנה.
לאחרונה אני מתאימה את עצמי למצב בחוץ ומכינה מרקים. בינתיים הכנתי מרק תירס, פטריות, וכרגע מתבשל לו מרק כתום, היינו- דלעת וגזר.
הכנת מרקים בכלל איננה מסובכת כפי שהיא נשמעת:
מה שצריך זה לחתוך דק דק כמות סבירה של בצל ושום, ולטגן. אחר כך מכניסים את הירקות אותם אתם רוצים לבשל- פטריות/גזר/דלעת/עדשים/עגבניות, מטגנים גם אותם כמה דקות, ואז מכסים במים רותחים, סוגרים את הסיר ומניחים לירקות להתבשל ולהתרכך.
הבעיה עם מרקים היא שהכמויות אף פעם לא מדוייקות. צריך לעשות על פי העין, ולכן לוקח כמה פעמים עד שתופסים את העניין.
אם אתם מכינים מרק לעצמכם- כמו שאני עושה- זה בערך חצי קילו ירקות על חצי ליטר מים.
אחרי שהירקות מתרככים מתבלים אותם: מלח, פלפל, רוטב סויה- אם זה מתאים, אבקת מרק, והכי חשוב- יין.
אני מאוד אוהבת לשים יין כמעט בכל דבר שאני מבשלת, אבל במרק זה חשוב במיוחד. לא יותר מדי- כדי שלא ישתלט. בערך שתיים-שלוש כפיות. לפעמים תרצו למעוך את הירקות, לפעמים לא.
אחרי שאני מסיימת להכין ולאכול, אני יוצאת החוצה.
לפעמים אני קובעת עם חברה, מספר חברות או בני משפחה, ולפעמים אני יוצאת לטייל לבדי.
לפעמים אני נוסעת רחוק ולפעמים אני נשארת בסביבה.
בערב אני בדרך כלל מבלה זמן איכות עם אח שלי. התקרבנו הרבה בזמן האחרון, וזה משמח אותי, אני ממש אוהבת אותו. לפעמים אני לא מאמינה שהילד הקטן ההוא הפך לכזה גבר עם קול בס ושרירים, שעכשיו מתלבט לגבי צבא וישיבות וכו'.. זה ממש לא נתפס.
בלילה בדרך כלל מקרינים סרט נחמד, או אני שוקעת בספר עד שאני נרדמת.
אתמול אחרי הלימודים נסעתי להרצאה שאירגנה העמותה שבה אני מתנדבת.
בגלל שההתנדבות היא מהבית, הם מרבים לעשות מין כנסים קטנים כאלה לכל המתנדבים, כדי להדביק אותנו ולגבש.
לא היה אכפת לי להגיע למרות שלמדתי באותו יום שמונה שעות ולמרות מזג האוויר בחוץ [על מי אני עובדת- זה היה רק יתרון] פשוט כי אין לי באמת משהו אחר לעשות.
לצערי כשהגעתי לא היה אף אחד מהקבוצה של ההכשרה שלי, והגעתי אחרי המינגלינג ככה שלא היתה לי ממש הזדמנות.
ההרצאה היתה מעניינת ממש, על הפסיכולוגיה שמאחורי הבלוגים, בקרב בני בנוער בעיקר.
זה נשמע אולי נושא טיפשי, אבל המרצה דיברה שעתיים, וכולם רצו שהיא תמשיך, והיא בעצמה אמרה שבקושי הספיקה לגעת במה שרצתה. זה נושא מאלף.
למשל- קצת נתונים: מאז ותמיד, וללא שינוי מובהק- אחוז הבלוגריות לעומת הבלוגרים עומד על 75%. רוב האוכלוסיה היא בגילאי 14-17, האוכלוסיה במקום השני היא בגילאי 13 ומטה, ואחריה 18-21. שאר קבוצות הגיל במיעוט ניכר. כל יום נפתחים בישרא 160 בלוגים, ונסגרים 70. סה"כ יש בערך 270 אלף בלוגים בעברית, שמתעדכנים בקצב של אחת לשבוע לפחות.
הדעה הרווחת היא שבלוג הוא מעין "יומן אישי", אבל מחקרים הראו שזו תפיסה מיושנת ולא נכונה. למעשה בלוג מתפקד כהצגה. תחשבו על זה.
וגם ההבדל בתפיסות של האינטרנט אז והיום. פעם תפסו את האינטרנט כמדיה כתובה, והיום יודעים שזה כבר לא כך, האינטרנט, והפורומים והבלוגים בפרט, הם יותר "ספייס אישי" מאשר מקום להציג דעות.
פעם הדעה היתה שאם אין לך משהו חשוב להגיד- אל תגיד כלום. זו תפיסת דפוס. היום חצי מהפוסטים בישרא הם "משעמםםםםם ליייי". 'חשוב' הוא בכלל לא חלק מעניין. האינטרנט הוא כבר לא "תקשורת המונים" כמו טלויזיה ועיתון, אלא תקשורת בין אישית.
גם מבחינת פרטיות- אנשים חושבים שבגלל שמישהו פרסם את זה באינטרנט, הוא גם ככה רוצה שכולם יראו, אז מה הבעיה לשים לינק לבלוג או להודעה בפוסט בYnet? אבל זו חדירה לפרטיות.
למעשה באינטרנט אנחנו לא נחשפים, אלא מסתתרים. אנחנו בונים על כך שדוקא בגלל שיש כל כך הרבה קוראים- מי כבר ימצא אותנו? ודוגמא לכך היא "נשק יום הדין" בקרב מתבגרים צעירים: "אאוטינג"- לחשוף זהות של מישהו שפתח בלוג בפני אנשים שמכירים אותו. אנחנו רוצים שאנשים יקראו- אבל רק האנשים הנכונים! לכן כניסה של הורים/מורים לעולם לא תתקבל בברכה.
המסר הוא: אל תקראו, ואם כבר אתם קוראים- אל תיידעו אותנו!
דוגמא מפורסמת היא של בחור שכתב בסטטוס בפייסבוק: "תקופת היובש נגמרה! סוף סוף עשיתי.. וכו'," אתם מבינים את הכוונה. ובתגובה לכך אמא שלו עשתה לו "like". הזוי, אבל ממחיש ערעור הגבולות באינטרנט.
טוב אני יכולה לחפור על זה עוד הרבה, בכל זאת שמעתי הרצאה בת שעתיים, אבל נסיים את זה פה.
בסוף ההרצאה דוקא הגיעה מישהי ממש חמודה מההכשרה שלי. ובנוסף חילקו לנו שי לחג שנשאר להם מראש השנה! ועכשיו יש לי מלא שוקולדים במגירה :)
מקווה שזה העשיר אתכם כמו שהעשיר אותי.
הלכתי לאכול מרק כתום.
יום נעים וחורפי שיהיה לכם!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
מתחזקת