"מעולם לא היה כל כך טוב כמו עכשיו.."

מכירים את זה שהבטן זועקת מרעב אבל ממש לא מתחשק לאכול?

תסמונת בוקר שכזו.

בהמשך לפוסט הקודם יש עוד נקודה שכדאי לי לזכור, והיא להפסיק לבקש שדברים יקרו בדרך שלי, אלא פשוט לקוות שאדע לראות את הטוב בכל אפשרות שתתרחש. יש בזה משהו מרגיע.

מצד שני יש עניין שהוא קצת פחות מרגיע והוא החתונה שלי. ממש מלחיץ.

צריכים הסבר? בבקשה: איך בדיוק אמורה מישהי עם פחד קהל לעמוד בפני 200-300 איש בחופה? ואיך מישהו ששונאת להיות במרכז העניינים תהיה זו שכולן רוקדות מסביבה? אני מתפללת לה' שיטשטש אותי כהוגן ביום הזה, כך שהפחד יעלם ואצליח באמת לשמוח ולא לדאוג. מספר אנשים הציעו לי לשתות אבל זה ממש נראה לי מתכון לאסון! מה קורה לכם?!

ועוד משהו. הלחץ של "מי יבוא וכמה יבואו". וזה הכי מטופש בעולם כי ברור לי שהסיבה היחידה שאני דואגת היא כי יותר מדי אכפת לי מה אנשים אחרים יחשבו על החתונה שלי. וזה דבילי!! יבואו האנשים שאני אוהבת, וזה כל כך ענין של איכות ולא של כמות! אז מה אם הצד שלו יהיה ענק. גם ככה תמיד הבנות נדחקות לפינת ריקודים מסכנה, אז לפחות כאן יהיה בזה משהו חיובי! חוצמזה יש כל כך הרבה סוגי חתונות, אז מה אכפת לי אם יחשבו שהחתונה שלי היתה קטנה? גם ככה אף אחד לא זוכר. באמת שאני לא יותר מדי זוכרת את רוב החתונות שהייתי בהן, גם של חברות קרובות וגם שקרו השנה. וחוצמזה- החתונה שלי אמורה לשקף אותי. ואני לא כמו כולן, ממש ממש לא. אז למה שהחתונה שלי תהיה כמו כולן? זה לא אמיתי. אולי זה יהיה עוד צעד בקבלה שלי את עצמי.

וזה כל כך שולי, היום הזה. ארבע שעות שמתכוננים אליהם חודשיים. ובשביל מה? נכון שמבחינה רוחנית נהיה במקום הכי גבוה, אבל החוכמה היא להמשיך את זה גם אחר כך, וזה הקושי האמיתי.

נשאר עוד חודש. חודש זה קצת? הרבה? כרגע נראה לי שהוא לעולם לא יגמר. מצד שני- מה עם אדם שנותר לו חודש לחיות? החודש הזה בטח יעבור לו מהר. חודש זה חצי מהחופש הגדול. זה הרבה. זה גם מחזור שלם שעובר הגוף של האישה. גם זה הרבה. אבל זה תשיעית מתינוק. זה ממש קצת. [ולא צריך להיות פרויד כדי להבין את עולם האסוציאציות שלי כרגע..].

האמת- הסיבה העיקרית שהפוסט הזה נכתב היא בעקבות תזכורת מהחומר למבחן בפסיכולוגיה על ההשפעה [שהוכחה מדעית שוב ושוב] המרגיעה והבריאה של כתיבה עם רגשות, דאגות וחששות. כי האמת שהיא שבא לי לכתוב פוסט פעם ביום לערך, אבל עד שמגיעה השעה המוזה מסתלקת, או שהעצלנות משתלטת. אז זה נתן את הדחיפה הנחוצה.

וכשהוא מדבר איתי הוא מזכיר לי לראות את השם בכל דבר. ואולי יום אחד באמת אצליח. בינתיים התפילות שלי הולכות ומשתפרות. אין תפילה שבה אני לא מרגישה משהו, איזושהי התעלות. ובמיוחד בבית כנסת. והולכים ומתרבים הקטעים שאני כבר מחכה להגיע אליהם, לכוון, להעמיק, ואם פספסתי אותם בהיותי שקועה במחשבה אווילית כלשהי זה מבאס אותי מאוד [אבל אני יודעת שבקרוב תגיע עוד תפילה עם עוד הזדמנות].

וזהו להפעם. יום נפלא :)

יש את המציאות. ויש בה רגעים שהם יותר טובים, ורגעים שהם פחות טובים.
אבל זה לא משנה.
מה שמשנה הוא אני, והמחשבות שלי.
אני מתפללת לה' שיעזור לי להיות שמחה. אבל אולי אני לא עושה את זה מספיק.. צריך יותר. אני מוכנה לעשות את זה יותר.
ברור לי שזו הדרך היחידה. כי יש רגע נתון, שאותו אפשר לראות בצורה נפלאה, ואפשר לראות בצורה מדכאת. ויותר מדי פעמים אני נופלת לקטגוריה השניה.
ואני לא מוכנה לזה יותר. אני יוצאת למלחמה.
ה', תעזור לי, תן לי כוח לראות אך ורק את הטוב בכל דבר, לדון כל אדם, כל רגע לכף זכות.
אתמול היה לי רגע כזה, מין נפילה כזאת וקראתי לה': "למה כל כך קשה לי להיות שמחה?"
ואז- הצלחתי! וזה היה כל כך נפלא, הסתובבתי חצי שעה עם חיוך מתפלא על הפרצוף. וזה הגיע פתאום, כמו הארה, והרים אותי גבוה.
זו היתה טעימה קטנה שקיבלתי במתנה, ועכשיו אני מוכנה לעבוד קשה כדי להגיע, אולי, יום אחד, למצב תמידי של שמחה וראיית הטוב.
בעזרת השם.

מה עוד?
הוזמנו שני כרטיסים למופע של יעקב שוואקי בקיסריה! לי ואח שלי. אומנם זה יוצא ששה ימים לפני החתונה שלי, אבל מצד שני זה הכי זמן שצריך לשרוף! השבוע שבו היקר שלי ואני לא מתראים, וכדי לא להיכנס ליותר מדי מחשבות ובלבולים.. אני כל כך רואה את זה קורה. שה' יתן לי הרבה כוח..
היום אני נוסעת עם אבא שלו לישוב המיועד לבדוק בית להשכרה, ואח"כ בע"ה יהיה לנו הרבה זמן איכות ביחד :) [וגם אם לא- לפחות הקשר הזה מלמד אותי הרבה על גמישות לשינויים, איחורים וכדומה. הנה עשיתי את זה שוב!] וביום חמישי המשפחות שלנו נפגשות לעל האש אצלו, מעשה די נדיר להורים שלי שלא ממש אוהבים לצאת מהבית לאירועים חברתיים. יהיה כיף.
וגם- אולי ההזמנות תהיינה מוכנות עד סוף השבוע! [כנראה שלא, אבל למה לא להיות אופטימיים?]
וזהו. תקופה קצת מבולבלת ולחוצה שצריך לעבור בזהירות, ועם נסיון כלשהו להצליח במבחנים הלא קלים שמתקרבים [האחרון- שבוע לפני החתונה..]. הלוואי שתעבור כבר ותעבור בטוב ובכיף.
אבל הכי חשוב מהכל- הלב שלי מלא באהבה. אליו, אל ה', אל העתיד שלנו. בעזרת השם.

צום מועיל!

רשימת חששות:

איך עירוניסטית שכמותי תסתדר בישוב עם תחבורה ציבורית די נדירה ובלי ניסיון בטרמפים?

האם אני אמצא שם עבודה?

האם נסתדר עם משכורת של אברך+משכורת די מעורפלת שלי אך שלא תעלה על המינימום?

האם אני אסתדר שם מבחינה חברתית? האם אמצא חברות חדשות? האם יקבלו אותי טוב? האם אצליח לא להיות תלויה בו לצורך התנהלות במקום שהוא מכיר כל כך טוב ואני אינני מכירה כלל? האם אצליח לשמור על הייחודיות שלי ולא להיבלע בקו שפחות או יותר מאפיין את האוכלוסיה הזו? אין לי לוק ולא אופי של מתנחלת..

האם נצליח לשמור על איזון בריא בין הפרטיות שלנו כזוג לבין החברה מסביב?

הרגלי האכילה שלנו כה שונים, בערך כמו של צמחונית מול קרניבור, של מסתפקת בפחות ממנה מול אחד שצריך מספר מנות.. ומסתמא רוב הבישולים יהיו מנת חלקי.

האם נתעורר ביחד בבקרים? זה ידרוש ממני מאמץ עצום כי הוא מתעורר כל כך מוקדם- 6/6 וחצי. אך איך אפשר שלא?

איך בכלל אני אשרוד את הזמן שלפני החתונה? זמן שמלא בלחצים ופחדים מהלא נודע ומהאירוע עצמו- כן כן, החתונה שלי מפחידה אותי עד מוות.

ועוד ועוד.. יש מהותיים יותר ויש קטנוניים יותר.

משתדלת להיאחז במחשבות על החדר יחוד, על הימים שאחרי החתונה, על השבע ברכות, על החיים והשגרה המבורכת, אבל לא תמיד מצליחה.

ואחרי החתונה- אז מגיעה העבודה האמיתית. עבודה של ויתור מתמיד ורצון מוחלט להיטיב איתו, של התחשבות, איפוק, הבלגה, סבלנות, פשרה, והכל מתוך שמחה, אהבה ואמונה. זה אפשרי בכלל? לפעמים נראה שכן, לפעמים לא.

המפתח הוא כנראה לזכור שאני לא לבד בכל זה- אנחנו שניים, ביחד. למעשה אנחנו שלושה, כמו שאנחנו תמיד אוהבים להגיד: הוא, אני, והקב"ה. וכל עוד כל אחד מאיתנו יחשוב על טובת השניים האחרים- הכל יהיה בסדר.

כשחיפשתי משפטים להזמנה נתקלתי במשפט הנפלא של האדמור מפיאסצ'נא שאומר שככל שבני הזוג ידבקו זה בזו ויאהבו זה את זו יותר- כך גם ה' יתחבר אלינו יותר. פשוט לא יאמן! עוד משהו שכדאי לזכור.

עד כאן להפעם. שבוע נפלא שיהיה.

נזכר באיחור- וואו, שנתיים לבלוג. איך הזמן טס..