"מעולם לא היה כל כך טוב כמו עכשיו.."

[פוסט שקרוב לודאי ימחק].

לכתוב על זה? לא לכתוב על זה?
להשאיר את זה כרגע רק שלי? אז מה זה בעצם אומר על הבלוג הזה ועלי?

לספר על ההתרגשות, הלחץ, החששות, הפחד, השמחה, הציפיה?

על ההרגשה שזה כבר כל כך קרוב, שאני יכולה לטעום את זה, להריח..

ומצד שני יש עוד כמה מכשולים. כאילו שה'מעבר לפינה' נמצא בעברו השני של הנהר..

אני בטח לא מובנת.

סתם בליל מחשבות, זה כל מה שיכול לצאת ממני כרגע.

והעתיד, העתיד..

עד לפני שנה בחיים לא הייתי רואה את עצמי העתידית ככה, חיה בצורה כזו, עם שליחות כזו, עם כאלה אידיאלים..

מה זה אומר? זה בכלל משלי? זה בכלל אמיתי?

אבל אם זו התורה, איך זה יכול להיות לא אמיתי?

כמה בלבול. ועם זאת גם ודאות: אני רוצה. אני רוצה לעשות את זה. את הקפיצה הזאת.

אבל גם מפחדת. מאוד.

מה יקרה אם אפול?

ה', תן לי כוח, תן לי אומץ. אני משתדלת לעשות לכבוד שמך. וגם המטרה הקדושה הזו- למענך, כי זה מה שאתה רוצה בשבילי. זה מה שנכון לי.

בעזרת השם. כמה כוח יש למילים הללו.

לכי תירדמי עכשיו באמת..

לילה טוב.

מתחזקת יקרה,

אני לא אשאל את השאלה הבנאלית שבה פותחים מכתבים: "מה שלומך?", פשוט כי אני כבר יודעת את התשובה. רוב הסיכויים שתהיה 'לא טוב', אם לא 'ממש רע'. תלוי באיזה יום אני תופסת אותך.

ואולי זו לא תהיה התשובה, מהסיבה היחידה שעם כל המודעות הגבוהה שלך לעצמך ולסביבתך, שבה את מאופיינת גם עכשיו וגם בעתיד הלא כל כך רחוק, את דוקא לא תדעי לשים את האצבע, ולהגיד במילים הפשוטות ביותר: "לא טוב לי".

את כנראה בודדה. מאוד בודדה. מוקפת בחברות שלא רואות, לא רוצות לראות, רוצות ולא מצליחות.. אחת מהאפשרויות הנ"ל. את מרגישה כל כך שונה, אחרת. כמו תייר שהגיע לכדור הארץ ושכחו לתת לו ספר קודי התנהגות. את לא מבינה למה את לא יכולה להיות שמחה כמו כולן, חברותית.. למה את כל כך פוחדת להישאר בכיתה בהפסקה. למה את יוצאת מהבית בדיוק 20 דקות לפני השיעור הראשון- זמן ההליכה מביתך עד לתיכון, כדי לא להיות במקום הזה דקה יותר ממה שאת חייבת, עם אותם אנשים מסביבך שאת לא מסוגלת להוציא לידם מילה מהפה, וגם מזנקת מהכיסא בתום השיעור האחרון ורצה הביתה- מאותה סיבה. את לא מבינה למה את נהיית כל כך חרדה ולחוצה ליד אנשים אחרים, מפחדת לפתוח את הפה. למה טיולים שנתיים, סיורים וימי שדה הפכו להיות סיוט מתמשך עבורך, בעוד ששכל השאר רק סופרים את הימים לקראתם. את לא מבינה למה את כל הזמן בוכה, שואלת את נפשך למות, מנסה לצעוק אבל אין מי שישמע ולכן מנסה לתקופה קצרה לפצוע את עצמך כדי לשחרר את היללה, את הקריאה לעזרה, שאיש לא ישמע..

את רק תיכוניסטית ועדיין אינך סטודנטית לפסיכולוגיה, ולכן אינך יודעת שאת סובלת מהפרעת חרדה חברתית, שלעיתים קרובות מצטרפת בקומורבידיות אכזרית עם דיכאון. את מרגישה שונה ובודדה ועדיין אינך יודעת שאת חולקת את ההפרעה הזאת, ברמה כזאת או אחרת, עם 6% מהאוכלוסיה. יקחו עוד שנתיים עד שתעני באינטרנט על "שאלון ליבוביץ" ותאבחני את עצמך, ויקחו עוד שנתיים עד שתפני לטיפול.

אני יודעת שמה שאמרתי עד עכשיו לא באמת הרגיע אותך. גיל ההתבגרות לא קל לאף אחד, ואצלך הוא סיוט אמיתי. ומצטערת להגיד, אבל זה עוד לא נגמר, יש לך עוד שנה-שנתיים לסבול.

אבל- וכאן מילות הנחמה נכנסות: את תצליחי להרגיש שלמה עם עצמך, במידה כזאת או אחרת, בעתיד. ואני יודעת כמה מופרך זה נשמע עכשיו, כשאת בעין הסערה, אבל זה יקרה. את תפסיקי לסבול כל כך הרבה, ותרגישי הקלה משמעותית, והכי חשוב- תלמדי לאט לאט לקבל את עצמך, את השונות שלך- זה מה שעושה אותך כל כך יפה ומיוחדת. ההפרעה תפגע לך בלימודים, שהיו מקור כל גאוותך, וזה יצער אותך מאוד- אבל זה בסדר! את תפגיזי בפסיכומטרי ותוכלי ללמוד מה שתרצי! ואת תעשי שירות לאומי במקום מדהים, שיגרום לך להתחיל תהליך של חיפוש עצמי והתחזקות דתית שתביא לך שלווה, אושר, קבלה, משמעות.

ואני יודעת שיש לך עכשיו נקודת אור בחייך- יש לך את החבר המדהים שלך, שבלעדיו כנראה היה לך קשה כפליים להתמודד. ואתם זוג נפלא, גם אם זמני. ואולי זאת הסיבה שבעתיד יהיה לך קשה להרפות, אבל את תרפי. וגם זאת לטובה. ותהיה לך אהבה חדשה. אני אומרת את זה גם לך וגם לעצמי. אין לי שום ספק. אני בטוחה בכך כאילו זה כבר קרה. אז תאחזי בו, ותני לו להעביר אותך את השנים הלא קלות הללו, כי זו כנראה אחת הסיבות לכך שהוא שם, למרות שאף אחד מכם לא יודע את זה עכשיו.

מצטערת לעזוב אותך ככה. אם הייתי יכולה הייתי מוציאה אותך משם ולוקחת אותך רחוק רחוק, אבל כיום אני יודעת שהכל לטובה, וגם החוייה הזאת תעצב אותך למי שתהיי בעתיד. ובעתיד את לא רעה בכלל. באמת.

אז רק תדעי שאת לא לבד, ושיש אור בקצה המנהרה.

תהיי חזקה.

שלך,

אני.