"מעולם לא היה כל כך טוב כמו עכשיו.."

באמת הייתי בטוחה שעד עכשיו הוא כבר יכיר את המקום הזה. הבלוג, אני מתכוונת. הפתק עם הכתובת כבר מוכן, בתוספת הסבר קצר ומעורפל. אבל תמיד יש תירוץ למה זה זמן לא מתאים.

נו שויין, השבוע בע"ה.

מישהו קרא את הסיפור בצד האחורי של עולם קטן השבת?

לאלו מבינכם שלא: בקצרה זה על המחשבות של בעל אברך ואשתו, עם בעיות כלכליות, 2 ילדים ובעיקר ומצידה- תשישות ויאוש נפשי. היא רצתה כל כך לחיות את האידיאל של רחל אשת רבי עקיבא, האישה שמוכנה להסתפק בחיים של עוני על מנת שבעלה יהיה גדול בתורה, ובסוף יוצא שהיא אמא עצבנית ומרוטה שכל הזמן צועקת על הילדים ורק רוצה לישון ולישון, והם שקועים בחובות ואין בכלל זמן להיות ביחד.

זה בערך הפחד הגדול ביותר שלי, אבל זה לא הלחיץ אותי, אני פשוט לא אתן לזה לקרות. זה לא מתאים לכולם, ואין מה לעשות. אנחנו ננסה את זה בהתחלה, ואם זה לא ילך- אז לא. כך סיכמנו.

אז החתונה עוד פחות משלושה חודשים [יותר לכיוון החודשיים..], ובינתיים יש רק אולם, ושמלה בהתהווות- וגם זה רק כי אמא שלו תופרת לי אותה. בניגוד לכלות טיפוסיות אני לא חושבת שזה יהיה רגע הפסגה בחיים שלי, ולכן אין לי ממש כוח להתעסק עם זה ואני מפילה את העניינים הטכניים בעיקר על החתן. באמת שלא ברור לי למה אני צריכה להשתגע משמלה שאני אלבש אותה שלוש-ארבע שעות. חוץ מזה: כל כלה נראית יפה, זה מין חוק טבע שכזה. מבחינתי הייתי מוכנה גם להגיע לחופה בלי איפור ועם קשת בשיער, אבל כולם מביטים בי בזעזוע לשמע המשפט הזה, אז אני מניחה שזה לא יקרה. בנוסף אנחנו מאוד משתדלים לקצץ בהוצאות ולשמור על חתונה פשוטה וצנועה ככל שניתן, יש לנו דברים יותר חשובים לעשות עם הכסף..

יש גם רשימת אורחים בהתהוות. הבשורה המשמחת היא שכנראה הצד שלנו יגיע ל100 אורחים. הבעיה היא שאני לא ממש יודעת מה הכללים פה ואת מי להזמין. האם מזמינים אנשים שאין לי שום נגיעה אליהם כבר מספר שנים- רק למען הנוסטלגיה? האם להזמין אנשים שהם חלק מהחיים שלי פחות או יותר, אבל בעיקר על תקן "ניצבים" שמעולם לא ניהלתי איתם שיחה של עומק? כמה שאלות.. ואני באמת לא רוצה לפספס אף אחד..

ואני בעיקר רוצה כבר להיות אחרי זה. רוצה להיות כבר זוג. בבית משלנו, לפתח את מערכת היחסים בינינו ולהצמיח את האהבה. רוצה לדעת שהוא יחזור אלי הביתה כל ערב..

יש משהו מוזר שאני מרגישה- שאנחנו על זמן שאול. שאני חייבת להספיק להגיד לו את כל מה שאני מרגישה וחושבת וחולמת, כי אחר כך לא יהיה לנו זמן. מה שמגוחך כי יש לנו "רק" את כל החיים ביחד.. אני מייחסת את זה לזמן הקצר של הקשר בינינו. האמת היא שעם כל ההכנות לחתונה, והמפגש עם משפחה וחברים- אין לנו זמן להיות זוג טיפוסי, ומעולם לא באמת היה לנו. באופן רשמי אנחנו זוג בקושי שלושה שבועות, שמתוכם שבוע אחד מילואים..

אני מניחה שצריך להתחתן בשביל זה. שזה מזל, כי זה בדיוק מה שאני מתכוונת לעשות :)

ולא, אני לא מתכוונת לדבר על שום דבר אחר בינתיים. אולי רק שאני הולכת לנסות את כוחי בשידוכים. נראה מה יצא מזה..

שבוע טוב שיהיה :)

דייט ראשון- מעניין, מסקרן..

דייט שני. ממש טוב.

דייט שלישי. כבר נפתחנו מאוד. הוא סיפר לי על המשפחה שלו, על ההתגיירות, ואז פשוט ידעתי. ביני לבין עצמי. וכדי לעשות את זה רשמי שאלתי אותו בבישנות: "רוצה לראות את המקום שלי?" ולקחתי אותו למקום ההוא באוניברסיטה, שהוא רק שלי ותמיד רציתי לחלוק אותו עם מישהו נוסף, שרק ימצא ראוי..

דייט רביעי קצר, קצר מדי..

דייט חמישי- מפגש עם חברים שלו, אני כמובן לחוצה וחוששת, בסוף היה טוב מאוד

דייט שישי- "זה מרגיש לי מובן מאליו, אבל אולי כדאי להגיד שאת מאוד מוצאת חן בעיני והייתי רוצה לראות אותנו ביחד בהמשך".

דייט שביעי- "ממש טוב לי איתך, אני מרגיש שאנחנו צריכים לקח את זה צעד אחד קדימה". והמוח שלי מפעיל את תגובת ה"הילחם/ברח" הרגילה אך נתקל במחסום שמציב לו הלב, שדוקא מרגיש שזה נכון, הדדי.

דייט שמיני- מפתיע אותי אחרי העבודה ולוקח אותי לאכול. מציע לנסוע איתו למחרת לישוב בו הוא לומד.

דייט תשיעי- נוסעים ליישוב, אוכלים אצל חברים שלו. בחווייה שלי זה היה נורא ואני נשברת מולו ובוכה. הוא מביא לי צב.

דייט עשירי- אצל ההורים שלו בל"ג בעומר, אוכלים על האש.

דייט אחדעשרה- ירושלים שעושה לנו רק טוב, הוא מציע לעשות יחד שבת.

דייט שתייםעשרה- ארוחת ערב אצל אחותי עם האחייניות, ובסוף בשעת לילה מאוחרת:

"אני אוהב אותך".

ו-"את רוצה להתחתן איתי?"

זה אולי נשמע יבש, קצר, הזוי, אבל לא. אני אוהבת אותו ואני אוהבת את העובדה ששנינו מוכנים לעשות הכל אחד בשביל השני. אני מסכימה לנסות ולעבור לגור ליד הישיבה שלו בישוב רחוק ומבודד, להתחתן עם בעל אברך ולחיות חיים של צניעות ופשטות חומרית, והוא מצידו שב ומבטיח שיעשה הכל כדי שיהיה לי טוב בכל מחיר, שידאג לי. אני מוכנה לעשות את זה כי אני אוהבת אותו ויודעת שזה יעשה טוב לו ולבית שלנו שיתמלא כל ערב באורה של תורה. ויהיו לנו חיים של עושר רוחני. אנחנו נהיה ממש מילונרים. ולפעמים, כמו עכשיו שהוא בשבוע מילואים ואני יושבת כאן ומתגעגעת- מתחילות לי המחשבות: "אני באמת יכולה לעשות את זה? אולי זה גדול עלי?" יצר הרע עושה חיים משוגעים. אבל בעצם לא יכולתי לבקש עבורי משהו טוב יותר מהבחור הזה שיוצא מגידרו על מנת שיהיה לי טוב, ושאני כל כך אוהבת. נכון, זה מפחיד לחיות את האידיאל, הרבה יותר עדיף ביטחון חומרי ושלא יהיו ממני יותר מדי ציפיות מההיבט הדתי. אבל זה לא מה שאני רוצה לעצמי, לילדים שלי שבע"ה יגיעו..

אז.. תאחלו לי מזל טוב? :) אני מתחתנת!!

אח, איזה טוב השם.