דיברתי איתך, קצת זיינת לי את השכל שהכול היה לטובתי. שהבכי שלך לא היה מזוייף. שאת רק מקווה שהכול יחזור לקדומותו. שהוא ירצה אותי שוב. יכולתי לראות בעיניים שלך שאת משקרת. אני מכירה אותך כל כך טוב כבר, שאני יודעת לזהות בדיוק מתי את שמחה, עצובה, לא מרוצה, וכן, גם מתי שאת משקרת. ובזמן האחרון את עושה את זה כל כך הרבה, שזה נהיה קל.
אני לא יודעת מה המטרה שלך. אני גם הפסקתי להתחיל להבין את הראש החולני שלך. אולי זה יעזור לי, מי יודע.
חזרתי הביתה, הייתי כל כך עצבנית, ואז התקשרתי אליו. ל..."אקס". כמה אני שונאת את המילה הזאת. נשמעת לי כל כך פלצנית ומיותרת. וגם כל כך מוזר לי לקרוא לו "אקס"... ניסית להסביר, ניסית להגיד לי מה בעצם קרה לך. גם את הראש החולני שלך ניסיתי קצת להבין.
איזה מין נימוק זה "כי את באמת צריכה"?
מה? איזה מין נימוק זה? אתה רציני? אני באמת צריכה? אז אני לא פמלה אנדרסון, אז מה? זו סיבה ללכת ולצחוק עליי? ועוד אתה? הבן זוג שלי?...
אני לא מאמינה איך בטחתי בך.
בשניכם.
אני פשוט לא מפסיקה לעשות טעויות.
אני רוצה שקט.
וקצת הבנה.
להרבה זמן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
