אווקיי,

נמאס לי.. הבלוג לא זז,

ואני פה לבד,

אני עונה לתגובות לבד..

אני מעלה לבד

אני מנהלת לבד.

רק אני בכלל נכנסת לפה,

ואהמ יש כאן עוד מנהלת...

איפה היא בכלל? O:

דר אם את רואה אתזה דברי איתי [!!].

טוב,

פרק 13...

תהנו או משו S: .

פרק 13.

השתתקתי לרגע. פתאום זה היה נראה כאילו הוא באמת מצטער ורוצה להיות ידיד שלי , אבל במהרה שיניתי את דעתי

" אבל אני לא רוצה להיות ידידה שלך, אז תעזוב אותי כבר בשקט " ראיתי שהוא מסתכל לצדדים ושוב מתקרב אליי, קרוב כל כך שהתקשתי לנשום .

ניסיתי להתחמק, לזוז לצדדים, אבל היה מאוחר מידיי. הוא התקרב שוב, הפעם צמוד צמוד.. הרגשתי את הנשימות שלו מחממות את פניי, לפתע- השפתיים!

הרגשתי את שפתיו מונחות על שלי, נלחצתי, כבר הייתי חלשה. לא ידעתי מה לעשות...ראיתי שאין פתרון טוב יותר, שום דבר כבר לא יעזור,

ניסיתי להתנגד, באמת שניסיתי, אבל בסופו של דבר-

פשוט זרמתי.

"נעמממממה?!" שמעתי לפתע צעקה מחרידה.

אלון התרחק בגסות וברח בלי להסתכל בעיניי אפילו.

"תום!" הבנתי לפתע את פשר הקריאה.

הרגשתי כל כך מושפלת, אני באמת לא כזאת, יש לי את האחד שלי... שבאמת! רק אותו אני אוהבת, ואני אשכרה התנשקתי כרגע עם הבנאדם שפאקינג גרם לו לסכנת חיים!

"אני לא מאמינה" מלמלתי וצעדתי באיטיות לכיוון תום, מבלי להסיר מעיניו את מבטי.

"נעמה, אני...אני מצטער, אם רק הייתי יודע קודם שאת מעדיפה אותו, לא הייתי מפריע, תבלו"

הוא הפנה את גבו. קולו רעד....

"לא!" צעקתי. "תום..."

הוא השליף פתאום את התמונה שלנו ביחד מכיסו ועזב אותי, ואותה לבד... במזדרנות הפנימייה הריקים.

שקט.

פשוט לא רציתי לעשות כלום! לא ידעתי מה להגיד, איך להסביר ואם מישהו בעולם הזה בכלל יהיה מסוגל לסלוח או להקשיב.

הרגשתי אומללה. למה אני? אלוהים... למה דווקא אני ?!.

עד שמצאתי מישהו, שבאמת אהבתי, אני אוהבת.

תמיד הכל חייב להיהרס בצורה הכי נוראית שיש.

איך אוכל להסביר לתום שאני באמת אוהבת אותו, ושהמקרה עם אלון היה טעות, שזה לא היה מרצוני.

מיליון שאלות רצו לי בראשי בעוד אני נזכרת במבטו הפגוע של תום ששידר אליי גועל.

איך יכולתי !

התיישבתי באיטיות על הרצפה, הרגשתי שבורה, דמעותיי לא הפסיקו לזלוג, התביישתי.

"או, תום , טוב שאני פוגש אותך , תגיד ראית את נ....עמה?" 

"תום? תום ? "

"אני פשוט לא מאמין שסלחתי לה , היא כזו ... " מילמתי לעצמי בכעס, והמשכתי ללכת לכיוון החדר .

"נעמה? " שמעתי את הקול של רון והרמתי את ראשי .

"ר..רון , מממ...ה , מה אתה עושה פה ? " גימגמתי ומיהרתי להחזיר את ראשי מטה כדי שלא יראה את הדמעות.

"את בוכה? קרה לך משהו ? " דאגה נשמע בקולו והוא התכופף אלי .

"אני לא בוכה " שיקרתי ,

"את לא יכולה לעבוד עלי, אני יודע שקרה משהו, אחרת גם תום לא היה מתנהג מוזר, אז ספרי לי . מה קרה?" הוא שאל .

"תום? " גימגמתי, ושוב הדמעות פרצו .

"אמרתי משהו לא בסדר? אם כן אני מצטער...ר... רק..רק  על תבכי טוב? אני לא יכול לראות בנות בוכות ."

הוא אמר במהירות ובגמגום , והסתכל לכיוון אחר, אך הספקתי לראות שהוא מסמיק.

"תודה" אמרתי חלש, וסיפרתי לו מה שקרה.

"אני מבין , אז זה למה תום התנהג ככה. "

"התנהג איך?" הרמתי גבה ,

"הוא הלך כמו זומבי ומילמל משהו כמו ' אני לא מאמין שסלחתי ' ,האא.. זאת אומרת.." הוא פתאום שתק,

"זה בסדר, אני מבינה למה תום אמר שהוא לא מאמין שהוא סלח לי , אני סתומה פשוט, בגדתי בו פעמיים . " שוב פעם הדמעות הופיעו, אפילו בלי שרציתי , ומיהרתי להשפיל את ראשי .

"את לא סתומה, שני המקרים לא היו אשמתך .

" קולו נשמע מרגיע פתאום ,ובלי לחשוב פשוט חיבקתי אותו , הייתי חייבת לבכות בזרועות מישהו .

"אני אוהבת אותו . אני אוהבת אותו. אני באמת לא רציתי להתנשק עם אלון . " אמרתי תוך כדי הבכי .

"אני יודע , עכשיו בואי נלך לחדר. תתרחצי קצת ותתרענני ואז נדבר עם תום והכל יהיה בסדר טוב ? " הוא הסתכל עלי וחייך חיוך מבין .