טוב לקח מלאמלא זמן ..
וסופסוף אני מעלה את פרק 11,
סורי על העיכוב ><".
מקווה שתהנו.. :]
פרק אחד עשר.
יצאתי מהחדר עם חיוך קטן על פניי ובדיוק ראיתי את הרופא מתקרב לכיוון חדרו של תום.
"היי.. אמ, אני מצטערת אם אני קצת מעכבת אותך, אבל..אבל אתה יודע אם הוא יהיה בסדר? מתי הוא כבר יוכל לחזור לפנימיה? " שאלתי.
"אני לא יודע ילדונת, כרגע הוא לא יחזור לפנימיה.. אבל, עם הזמן אני בטוח שהוא יבריא"
הוא חייך אליי חיוך מאולץ ונכנס אל החדר.
התיישבתי על אחד הכיסאות וחיכיתי שהרופא יצא שוב.
"חח בואי הביקור נגמר, אפשר לבוא מחר שוב אם את רוצה" אמרה לי מיכל כשחזרה עם רון ממכונות השתייה שעמדו באגף המערבי של הבית חולים.
"אני מחכה פה." אמרתי והורדתי את התיק שלי.
"את לא יכולה לחכות פה, אנחנו צריכים לחזור לפנימיה, ונבוא שוב מחר בבוקר" ביקש ממני רון והרים לי את התיק. "לא יתנו לך לבקר אותו שוב מחר אם לא תחזרי היום" הוא הסביר לי.
קמתי מהכיסא והלכתי במצב רוח רע, התגעגעתי אליו.
רציתי ליהיות שם לידו עכשיו.. להסתכל שוב בעיניו.
פחדתי. פחדתי שמשהו ישתבש בבדיקות, שמשהו לא יצליח, שפתאום יגלו שמצבו לא טוב כמו שחשבו בהתחלה.
כל הדרך חזרה לפנימיה המחשבות האלה רדפו אותי.
הגענו. נכנסנו לחדר, מיכל נשכבה במיטתה ורון נכנס להתקלח.
נשכבתי במיטתי בלי לעשות כלום.
הבטתי מעלה- אל המיטה שתום תמיד היה שוכב בה, מעליי.
הוא היה כל כך חסר לי, הריח שלו, הצחוק שלו והחיבוק הנעים שהוא תמיד נותן לי לפני השינה.
"הכל בסדר?" ניגש אליי רון כשיצא מחדר המקלחת.
"כן, אני חושבת..." לחשתי ודימעה זלגה מעיניי.
"יהיה בסדר" הוא נישק אותי נשיקה קטנה בלחי ועלה אל מיטתו.
הבוקר הגיע, ועדיין לא הצלחתי להרדם.
לאט לאט כבר שמעתי קולות מחוץ לחדר, וגם מיכל ורון כבר התחילו להתעורר.
התארגנו, ויצאנו אל חדר האוכל כמעט בלי להחליף מילה.
"אז..איך ישנת?" שאל אותי לפתע רון ששבר את השתיקה.
"ממ..טוב, תודה" עניתי ובעטתי באבן שהייתה מונחת בדרכי.
"מתי את רוצה ללכת היום?" שאלה אותי מיכל כשנכנסנו אל חדר האוכל.
"אני חושבת שאני אלך עכשיו, אבל אתם יכולים לבוא אחריי הלימודים, זה בסדר" עניתי לה והתיישבנו בשולחן שתמיד היינו יושבים בו.
המקום של תום היה ריק, היה מוזר להתחיל את היום בלעדיו.
לפתע התקרב אלינו מישהו, הוא היה נראה לי מוכר, אבל לא ידעתי בדיוק מאיפה אני מכירה אותו.
"איכפת לכם?" זה היה אלון. זיהיתי אותו.
הוא התיישב לידנו. ואכל בלי להסתכל עלינו אפילו לא פעם אחת, למרות שמידיי פעם ראיתי את מבטו חולף מעליי.
"אז..א..איך הוא מרגיש?" הוא אמר והרגיש קצת לא בנוח.
"הוא יהיה בסדר" עניתי לו וניסיתי להתחמק מעיניו.
"אני מצטער, נעמה." הוא לחש לי והניח את ידו על שלי.
"אני חושבת שאתה צריך להתנצל בפניי מישהו אחר" עניתי לו והסרתי את ידי מהשולחן.
"מצד שני... אני לא חושבת שהמישהו הזה כל כך ישמח לראות אותו" אמרה מיכל שלפתע התערבה בשיחה והסתכלה על אלון במבט גועלי.
"אמ, טוב אז... אני לא רוצה לעורר עוד יותר מהומה, אז אם תוכלי למסור לו בשמי שאני ממש מצטער, אז..." הוא התבלבל וחזר לשבת עם חבריו.
"אז..אז..אז.." חיקתה אותו מיכל והתעצבנה.
"טוב אני חושבת שאני אלך...אתם תלכו מכאן לכיתה ואז תבואו נכון?" אמרתי וקמתי מהשולחן.
"נכון" חייך אליי רון.
"אוקיי, ביי" חייכתי אליהם, ועליתי אל החדר, להחליף את בגדי הבית ספר לבגדים רגילים ולקחת איתי תיק קטן יותר.
פתחתי את הדלת והנחתי את התיק על מיטה.
"התגעגעת אליי?" שמעתי לפתע קול מעליי.
"תום ?!?!?!?!?!?!?!?!?! " הייתי המומה, הסתכלתי במהירות אל המיטה מעליי.
אבל לא היה אף אחד.
"מאחורה" צחק תום, וירד בזהירות מהמיטה של רון.
"תום!!!!" רצתי אליו וחיבקתי אותו חזק.
"חח זהירות" הוא צחק.
"מה! מה אתה עושה פה?" הייתי מבולבלת מרוב אושר.
"אמרו לי שאני כבר יכול לחזור, רק לנוח הרבה." הוא חייך אליי שוב את החיוך המיוחד שלו.
באתי לנשק אותו אבל, הוא עצר אותי .
"קרה משהו?" שאלתי ולפתע החיוך שלי נעלם.
"שאלתי שאלה, ועדיין לא ענית לי עלייה." הוא אמר ונראה רציני.
"מה...מה שאלת?" לא הבנתי אותו.
"שאלתי אם התגעגעת אליי?" הוא צחקק וחיוכו שוב חזר אל פניו.
"ברור !" עניתי לו.
"חח מה נלחצת, זה היה בצחוק" הוא אמר לי ונישק אותי.
"ומה עם רון ומיכל??" שאלתי אותו.
"אני אחכה להם פה, יש לי את כל הזמן שבעולם." הוא התיישב על המיטה שלי וחייך.
"גם לי" קרצתי לו, והתיישבתי לידו.
אני אישית אהההבתי ביותר D:
ואתם? PPP: .
בבלוג זה
בכל הבלוגים
