אתם לא יודעים מה זה להרגיש שיש לכם עוד 80 אחים שתמיד כשהם יראו אותך יבואו לחבק אותך ולנשק אותך!
אתם לא מבינים שזאת הרגשה כיפיית! אני אומרת לכם כי אני יודעת איך זה מרגיש יש לי 80 אחים ואחיות!! אבל שהם כבר סיימו את התיכון
אבל יש לי עוד כמה אחים בגיל שלי... וכשאני עשיתי את הבגרות בהיסטוריה פגשתי אחד מהם ודיברנו על זה!!! זה כזה מגניב היה!
טוב אני אפסיק לחפור והינה הפרק:
פרק 17 – יום קשה
"היי חזרתי" אמר דאגי כשנכנס הביתה והלך לסלון. "הדר?איפה את? "
"פה בחדר השינה" אמרתי
"היי" הוא אמר כשנכנס לחדר.
"איפה לעזאזל היית? " שאלתי עצבנית "טום אמר כשסיימתם את החזרות אמרת שאתה הולך הביתה ואם אני לא טועה סיימתם את החזרות לפני 3 שעות לפחות"
"אני מצטער...אכן הייתי בדרך הביתה כשכבר הגעתי הביתה לא נכנסתי...כי...אמ..." התחיל דאגי להגיד.
"דאגי הכול בסדר? " שאלתי
"אמ...לא בדיוק" אמר דאגי
"דאגי מה קרה כבר? " שאלתי
"אמ...אני לא יודע איך להגיד לך את זה,ולא,לא בגדתי בך זה משהו קצת יותר קשה" אמר דאגי
"דאגי אפשר לחשוב שמשהו כבר מת" אמרתי
דאגי לא ענה ולא הוציא מילה מהפה.
"דאגי,מי מת? " שאלתי.
"תראי אני יודע שזה לא בדיוק הזמן להגיד לך את זה כי זה מסוכן לך אבל אני אגיד לך את זה כי אני וטל חשבנו על זה שאת צריכה לדעת את זה מידית בגלל זה התעכבתי" אמר דאגי
"דאגי מי מת? " שאלתי
"קיבלת מכתב מישראל,ואמרתי לעצמי שזה לא ניראה לי טוב,אז הלכתי לטל והארי כדי שהיא תגיד לי מה כתוב,וטל אמרה שזה מכתב מעורך דין של..."
"של מי דאגי? " שאלתי
"של אמ...מישל..." אמר דאגי בצער.
"מה היה כתוב המכתב? " שאלתי
"הייתה לה תאונה,תאונת דרכים,היא הייתה בדרך לשלוח לנו הזמנה לחתונה שלה ושל אריק" אמר דאגי "והיא נהרגה בתאונה"
"לא....זה לא יכול להיות...אני מכירה אותה דאגי היא הייתה מצליחה לצאת מזה..." אמרתי
"לפי מה שהיה רשום במכתב האפשרות שהיא הייתה ניצלת הייתה ממש קטנה" אמר דאגי
"לא....אני פשוט לא מאמינה........" אמרתי והתחלתי לבכות.
"ובמכתב היו שלושה דברים חשובים,היא הורישה לך את שתי הטבעות האלה" אמר דאגי והוציא מהכיס שלו את שתי הטבעות. "העורך דין כתב שאת יודעת מהן שתי הטבעות"
"אני לא מאמינה" אמרתי ממשיכה לבכות "זאת הטבעת שסבתא שלה קנתה לה,וזאת הטבעת שלה שעוברת בירושה כבר למעלה מ-3 דורות"
"והדבר האחרון שהיא הורישה לך זה את הכסף שלה" אמר דאגי "קחי הינה המכתב" הוא אמר לי והושיט לי את המכתב.
הוא חיבק אותי חזק "אני מצטער" הוא לחש לי מידי פעם.
חיבקתי אותו חזרה בוכה.
"אתה יודע,תמיד אני זוכרת איך היא רצתה שיקראו לה קלרה,אז לפעמים כשהייתי מתעצבנת עליה הייתי קוראת לה קלרה והיא הייתה משתגעת מזה ומוותרת בסוף" אמרתי לדאגי
"למה היא רצתה שיקראו לה קלרה? " שאל דאגי
"כי המשפחה שלה אמריקאית" אמרתי "ולכולם יש שמות אמריקאים,לאבא שלה קוראים ג'ון, לאימא שלה קוראים רייצ'ל אבל בעברית זה רחל ולאח שלך ג'ונתן ובעברית יונתן ולה מיכל שזה מישל והיא תמיד רצתה קלרה"
הנחתי את הראש שלי על החזה של דאגי כשאני עדיין בוכה מידי פעם ופעם.
"תודה" אמרתי לדאגי
"על מה? " הוא שאל
"אל זה שאתה לצידי עכשיו" אמרתי "ברגע כל כך קשה,אני עדיין לא מאמינה שהיא איננה עוד ושאני לא אראה אותה יותר"
"אני מצטער,אבל אי אפשר לשנות את המזל והגורל שכבר קבעו לך" אמר דאגי
"דאגי איכפת לך לתת לי להיות קצת לבד עם עצמי? " שאלתי
"את בטוחה שאת תהיי בסדר? " שאל דאגי
"כן" אמרתי
"ואת לא תפגעי בעצמך או בתינוקות? " שאל דאגי.
"כן,אני מבטיחה" אמרתי
"טוב אני ישאיר אותך פה שעה ואני יחזור,אני אצל ג'יימס וטום ובינתיים אם את צריכה משהו תרימי טלפון בסדר? " שאל דאגי
"בסדר" אמרתי
"אני אוהב אותך,אני אחזור עוד שעה" אמר דאגי וניגב את הדמעות שעדיין זלגו לי מהעיניים. ונישק אותי.
"ביי" אמרתי.והוא יצא מהחדר.
ישבתי בחדר בוכה ללא הפסקה קוראת את המכתב הזה שוב ושוב.
'אני לא מאמינה שהיא איננה עוד' חשבתי לעצמי 'זה לא ייתכן'
נשכבתי על המיטה ממשיכה לבכות 'רק אתמול הייתה החתונה שלי והיא הייתה בה ועכשיו היא איננה,אלוהים למה לקחת אותה ממני? '
לאט, לאט הזמן עבר לו ונרדמתי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
