נוצתי כרוח הסתיו.

פעם כשהזיתי פיכחון

אישה דהויה מתכתיבים

אמרה לי פעם:

"שירה

היא זיון שכל

אחד גדול"-

ולא הבנתי את פשרה:

הרי שירה היא

אהבה,כאב,גאות,

שפל;מכלול הוויתו של

אדם-

ואני רק ילד בור

גני אשר אפו זב מתכתיבי

החברה בדיוק כמו כלב מוכה

בדיוק כמו בעל מושפל בדיוק

כמו אישה דואבת.

הרי מהו כאבי לעומת כאבם של

המשוררים הגדולים?

אלתרמן הטיח כאבו בעשן המסתלסל

של הסיגריה הפואטית;

גולדברג האשימה את אהבתה בערגונותיה

תאווה לכאב,אביונות-המסתור:

ואני לא אצרח צריחותיי,מלבבות כרחל

זעקות למגירה ושתיקות לאגור.

ובסופו של דבר הבנתי:

לפגועי-הנפש שירה היא

תמצית,טעימה מתוקה-מרירה

מערגונות אבלים,כמיהות חסרות שחר;

ולנו לנו המתנוונים בחלקנו

כותבי-המגירה ואוכלי הלחם-בחמאה

לנו בסך הכל וככלות הכל-

שירה היא

זיון שכל אחד

גדול.