היא יפה... כמעט כמו פֶּרַח.

רוח עזה נושבת עלייך, חודרת לעצמותייך  ומקפיאה אותך מקור.

את יושבת על אדן החלון, כששיערך המתולתל מתנופף ברוח העזה, עוצמת עינייך ומתמכרת לתחושת הקיפאון.

נרגעת, חובקת את רגלייך בשתי ידייך קרוב לגופך,

מדמיינת אותו ואותך, מדמיינת איך טוב לכם ביחד, איך אתם מתאימים, איך אתם צוחקים ביחד,

נהנים ומדברים על נושאים שונים, איך אתם כל-כך אוהבים.
אך במהרה את מוצאת את עצמך פוקחת עינייך ומגלה שהכול הוא רק... חלום.

ושוב, הכול מתנפץ לך מול העיניים, מתרסק לאלפי רסיסים קטנים ושברירים, שמי יודע, האם הם יתחברו בשנית,

או שמא... יותרו מרוסקים לעד. ואת אותם הרסיסים? רק הוא יוכל לחברם בשנית, רק הוא יוכל... אם בכלל.