אז מי אני? או מה זה אדם? זה בעיקר מה שיוצא לי לשאול את עצמי לאחרונה, על עצמי או על אחרים, או על עצמי. בעצם, זו אותה שאלה, הרי אני אמור להיות אדם, מצד שני, הם אומרים שאמור זה שם של דג.
אז מי אני? אני תמימות ואצילות, אני כור היתוך של בדידות וחוסר אונים, אני פצצה מתקתקת ושעון שעצר, אני עצמי ואף אחת אחרת, אבל הייתי רוצה להיות אחרת, אני חושב, אני קיים ושום דבר שמשתמע מזה, וחבל שכך, יש לציין. אני האנושיות בהתגלמותה וזה מזה לא נראה טוב.
אני לבד, וזה חלק מקונספירציה של הממשלה, אבל אל תשאלו מי אלו הממשלה, זה מסווג. זה גם לא מסווג זה בכלל לא קיים. הכל שקרים. אבל גם כשאני לבד, בדד, אני מחייך אבל זה מאולץ כי כמו שאת הבוהן ברגל שמאל, את האוזניים, את הפופיק או את הפיטמה הימנית, גם את החיוך שלי אני שונא, וברוך השם שלא פיתחתי אנורקסיה. אה, שכחתי, גם שם אין, אז אני פה, באמצע שומקום, בין שמיים וארץ, ים, יבשה ולפחות במקרה שלי יש קצת יותר עצים וסלעים.
אני ילד בשלבים רכים של התבגרות, אני סטרייט בגוף של הומו אבל זה יכול להיות גם הומו בגוף של סטרייט, אני לחלוטין לא מתכחש לעצמי, אני אתם, אני הוא, אני היא, אני רק לא עצמי, אבל זה מה שרציתי, לא?
אני מתבוסס בביצה של רחמים עצמיים ובזבוז אוויר שיכל להגיע לריאות הרבה יותר טובות, אני בכלל לא ניסיתי להתאבד, אפילו לא פעם אחת, אלו סתם היו חיפושים נואשים לעוד ביטוי לאלטרנטיבה. אני מזויף, אני שקרן, אבל גם את זה, כמו את הכול, אני עושה מצוין, כי אין לי משהו יותר טוב לעשות עם עצמי.
אני בוגר, אני נבון, אני ילד טוב סה"כ, עדיין ילד, אבל לפחות אחד טוב. אני ריאלי, וגם זה משתמע מהנ"ל. אני למעשה עוד עמוד בספר ארוך של סיסמאות בעלות מילים גבוהות שגם הן נובעות מניכור שאני שואל עליו - על מה ולמה?
זה לא שאני לא רוצה לחיות, אבל.. פשוט קשה... אתם לא כועסים, נכון? נכון שלא איכפת לכם שלא אמות לעת עתה? אני אפצה אתכם, תראו, באמת, אני מתכוון לחיות מעכשיו כמו סמרטוט, כולכם תיהנו מאוד. אולי אפילו אשתגע תוך זמן קצר. גם זה משהו לא? כן כן, אני בטוח שאשתגע! אתם תראו! תתפקעו מצחוק! אשתגע במחלה נדירה ומצחיקה! לא תתחרטו! אני כבר סקרן לראות לאן אגיע, אף פעם לא הייתי כל כך סקרן, אתם לא סקרנים?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
