מעניין אם מישהו זוכר אותי בכלל..

עשיתי את זה

אמנם היו הרבה העדרויות והרבה איחורים והמון המון עייפות ..

התחלתי ללמוד מכינה! מסתברשהציונים במתמטיקה ואנגלית היו גבוהים וטובים אז אני לא צריכהלעשותאת כל המכינה מחדש. להשלים את מה שהיה לי חסר.

מה בנוסף? כל הזמן הזה שלא הייתי פה ניסיתי להמשיך בחיים לא הרבה השתנה אבל עם זאת עדיין הרבה השתנה. אולי לא כזההרבה..

אני אתחיל לספר לפי סדר הארועים:

אז הייתי באימונים כמה פעמים בשבוע בגלל הקורס.. איזה שישי אחד לפני חודשיים עוד מעט יהיה. קפצתיקפיצת קיקבוקס וקיבלתי מכה בעמוד השדרה מה שגרם לכאבים והייתי מחוייבת להפסיק להתאמן ,בהתחלה לשבועיים וגם בלי כפיפות בטן. היה לי נורא קשהאבל אז הכאבים לא עברו. לקחתיתרופה. ארקוקסיה 10 ימים. עזרמעט אך עדיין היו לי כאבים. המשכתי לא להתאמן ולא לעשותכפיפותבטן  הרגשתיכל כך שמנה.עדיין מרגישה שמנה. ירדתיקצת במישקל.אני לא נישקלת בבית. התחלתי טיפול במירפאה (לפני חודשיים בערך) הייתי במיון פעמיים תוך 3 שבועות בגלל וירוס או חיידק מוזר שגרם לי לבחילות,הקאות,שילשולים הרגשה של עילפון. 

במיון הראשון היה זה ביום שישי. לא היה לילימודים.אכלתי ב5 בבוקר ונירדמתימ8 היו לי בחילות ניסיתילישוןב12 וחציבצהריים הקאתי הרגשתי מעט הקלה. ב13:00 אכלתי מה שאמור להיות צהריים שזה היה 2 לחם קל בטוסטרעם גבינה צהובה 5%  ושתיתי תה אחרי 4 שעות הקאתי שוב ואז כבר נסענו למיון ,שם אינפוזיה עם אנטיביוטיקה. הייתי כל כך רעבה. ניכנסתי למצב של סטרס ממש עד כדי שהיוצריכים לתתלי כדור שמרגיע. חזרנו הביתה ונירדמתי ישר. ישנתי מ20:30 עד 02:00 אכלתי בערך 100 גרם כוסמת עם רוטב מירקות וחתיכות של בשר,שתיתי תה שחור עם לימון והלכתי לישון שוב. קמתי אחרי 12 שעות. והרגשתיטוב יותר. שבועיים אחרי זה...

במיון השני כבר

אכלתי יום ראשון ב4בבוקר ונירדמתי שוב .זה היה דווקהבשבוע האחרון שלי לקורס שיקום  ב07:40 צילצל השעון המעורר  היו לי בחילות נוראיות. הקאתי. בערך כל 10 דקות הקאתי. כבר לא היה מה להקיא והבחילות לא הפסיקו. אמא שלי הייתה צריכה לצאת מעבודה בשביל לנסוע איתי למיון. בבדיקות הדם בשני המיונים היו טובות וגם השתן(?) רק אמרו שיש סוג של וירוס ובמיון השני המליצו לישקול לעשות גסטרוסקופיה.

בנתיים אני עדיין בלי אימונים וכמעט ולא עושה הליכות מרגישה עצלנית ברמות. הפחתתי משמעותית את צריכת הפחממות שלי בגלל זה אני ירדתי עוד קצת מאז שהתחלתי את הטיפול במירפאה.

אבל בשביל שהגב שלי יחלים. הייתי אצל אורטופד והוא אמר שהשרירים שלי נורא נורא חלשים וזאת הסיבה שקרה מה שקרה. אם הייתי אוכלת נורמליהיה לי יותר כוח לקפוץ מבלי לפגוע בעמודהשדרה. חודשיים + לוקח לכאב לעבור.חודשיים שאני צריכה לאכול מבלי לעשוות אפילו פאקינג כפיפות בטן.אפילו כשהייתי בתל השומר עשיתיכפיפותבטןיו.. תמיד עשיתיכפיפותבטן. אףפעם לא הייתההפסקהשל יותר מחודשיים. אני מרגישהזוועהלגביזה.ממש. למרות הכלאני מנסהלאכול בריא. לצרוךחלבונים איכותיים ופחמימות מורכבות.
יש לי פטיש חדש חח - לספור חלבונים פחמימות ושומנים פחות דגש על הקלוריות אבל עדיין בסופו של יום אני סופרתכמה יוצא לי.

לפי החישובים שלי יוצא לי בין 1600 ל-1800.אבל  הדיאטניתשלי אומרתשזה ממש לא באמת ככה. קשה לי להאמין.

אכלתישווארמה שבוע שעבר (בלי הפיתה שלהם) אבלבכל זאת אמרתי למוכר שיביא פיתה במקום לאפה(?) וביקשתי שתיהיה מחיטה מלאה. וגם פלאפל בשביל הפחממה. זה היה מפחיד אבל כל כך טעים. לא ספרתי באותו הרגע כמה קלוריות יש בכל דבר. אני צילמתי את  הכמות בשביל עצמי ,בשביל לא לשכוח מאכל שאכלתי שבסופו של יופ אני הרי מחשבת הכל.

בכלל אני מנסהלאכול רקדברים בריאים.אפילו הפסקתילאכול בנתיים מוצרי חלב. פיתחתיסוגשל פחד מהם.יוגורטים חלב בכלל אין מה לדבקרעל חלב מזמן לא שותה חלב. הייתי שותה חלב סויהצ ואז חלב שקדים ואורז ..  בנתיים אני לא שותה כלום. ולא יוגורטים. לא רוצה לאכול אתכל התוספות והמתחלבים והחומרים המשמרים שמוסיפים לכל זה.

קניתי חמאת בוטנים של SKIPPY. גם fear food שלי. הצלחתי לשלב אותו. זה כמו במבה.  היה נחמד.

לא יודעת מתי אחזור לרקוד שוב. אני מנסהשהריבים במשפחה וההערות של אבאשליוWHAT EVER מה שקורהלאישפיע על מה שאני צריכה לאכול ביום ובאותו הרגע. נוראקשה.  אני אומרת לעצמי שאני צריכה את זה עכשיו, בלי קשר לרגשות שלי. אני צריכה אתזה! אני צריכה אתזהכדיי לחזור לרקוד ולהנות שוב.

אני חשבתישארגיש שמחה יותר אם ארד למישקל הנמוך שליבחזרה. עכשיו אני רואה שזה ממש לא כך.אני מרגישה פחות ראויה להערכה עכשיו בהשוואה ל-לפני חצי שנה ,8 חודשים (בערך) כשהייתי מתאמנת ואוכלת יותר טוב. הערכתיאתעצמי יותר. היה לי יותר ביטחון.עכשיו אני צריכה להאבקעל כל פיסתביטחון שנישארהלי. והכוחותהנפשיים שהולכים רקעל לשמראת מה שהשגתי בשנה וחצי של אימונים האחרונה.זה פשווט מתסכל.אז אני חושבת על זה.האוכל זה התרופה שלי כרגע.

אני רוצה לחזור לחיות שוב. אני רוצה ללמוד. לא יהיו לי כוחות ללמוד אם אצמצם.בקורס למשל הייתי מצמצמת ולא יכולתי להרדם בגלל הרעב ואז אוכלת בלילה ואז בבוקר לא אוכלת ולא אוכלת חצי יום  ואז לגוף זה לא מספיק וככה זה ממשיך ואם /כשהייתיאוכלתבלילה  הייתי נירדמת וכבר עוד כמה שעות צריך לקום ואין לי כוחלקום כי הגוף רק קיבל אוכל להרגעה שיוכל לישון והייתי מפספסתהרבה ימים מהקורסבגלל השטויות האלה שלי.

אסור לי שזה ייקרה עכשיו.. אני רוצה משהו אחר בשבילי

לא זה... אני כברלא ילדה קטנה. כשאני רק ניזכרתבתכמה אני ,אני נעשת חרדהקצת כי אני זוכרת את עצמי כ-בת  20.. אבל הימים האלה חלפו והם אינם. בלי לשים לב הזמן עבר וטס ורק אני עדיין באותה המערכה..

זה לא אמור להיות ככה..

אני אנסה שזה לא יהיה ככה.

אעדכן עוד פעם.. מתישהו.. בקרוב.

ביי בנתיים