אוווקי...טוב, אני יודעת שמלא מלא מלא מלא מלא מלא מלא זמן לא הייתי פה, וזה בגלל שהיו לי המון בעיות.
וכבר מחקתי ת'בלוג ושיחזרתי אותו וכאלה...בקיצור, בזמן שהבלוג היה מחוק, כתבתי עוד כמה פרקים ועכשיו אני אפרסם ת'פרק השני.
[כן אני יודעת שבהתחלה אין את גאורג, הוא נכנס אח"כ].
פרק 2
מהפרק הקודם:
אנג'י פתחה את הקופסה והתחילה לבכות עוד יותר.
בתוך הקופסה הייתה שרשרת עם תליון.
התליון היה חצי לב.
"החצי השני אצלי" הוא אמר בשקט.
"אוי...ג'ורדן...זה ממש יפה..." היא ניגבה את הדמעות.
הם התחבקו עוד קצת ואז היא נזכרה שהיא צריכה ללכת.
היא חזרה הביתה והיה לה כ"כ עצוב, אבל היא ידעה שאין לה ברירה.
אז היא התחילה לארוז.
למחרת היא קמה והלכה לבצפר, ליום האחרון שלה בבצפר באנגליה.
היה לה ממש עצוב כל היום, היא הלכה רק עם טיפאני ושתיהן דיברו כל היום, ודיברו מתי יפגשו כל פעם.
היא חזרה הביתה והיא וההורים שלה התארגנו לטיסה שתצא בעוד כמה שעות.
הם נסעו לשדה-תעופה ואחרי המון בדיקות מעייפות הם עלו למטוס.
היא ראתה את אנגליה מלמעלה וניגבה מהר את הדמעות שהתחילו לרדת.
המטוס נחת בשדה-תעופה של גרמניה.
אחרי עוד בדיקות הם לקחו מונית ונסעו לדירה החדשה בהמבורג.
סוף סוף הם הגיעו.
אנג'י עלתה לראות את החדר החדש שלה שעוד היה ריק.
אח"כ יצאה לרחוב כדי להסתכל קצת על המקום החדש.
היא הלכה קצת ואז ראתה בחור ובחורה מעשנים.
היא התקרבה כדי לשאול אותם איפה הקניון, (אבא שלה [כדי לעודד אותה] אמר לה שליד הבית יש קניון).
היא הגיעה ועמדה מולם. "אה....אתם יודעים אולי איפה הקניון?".
הבחורה סובבה את הראש, "מה?" היא שאלה.
"הקניון...את יודעת איפה הוא?"..
"כן...ברחוב הבא את פונה ימינה..ואת כבר תראי...".
"טוב תודה" אמרה אנג'י והתחילה ללכת.
"אה...חכי רגע!" קראה הבחורה.
"כן?" שאלה אנג'י.
"את חדשה פה?"
"כן....רק הרגע הגעתי...אז יצאתי לראות קצת..."
"מגניב..." אמר הבחור, פעם ראשונה שהוא דיבר.
"בת כמה את?" שאלה הבחורה.
"אני בת 17" אמרה אנג'י.
"גם אני" השיבה הבחורה.
"טוב אז...אני אלך..." מלמלה אנג'י.
"רגע, איך קוראים לך?" שאלה הבחורה.
"אנג'לין......כולם קוראים לי. אנג'י"
"אז נראה לי שנתראה בבצפר מחר, אנג'י...., ואני כריסטי, וזה בראיין" אמרה הבחורה והצביעה על הבחור שלא דיבר הרבה.
"אוקי" אנג'י חייכה, "אז נתראה בבצפר".
אנג'י הלכה לקניון ונכנסה לחנות אחת, בפנים היה פוסטר גדול של להקה אחת, היו שם שניים שהיו לה מוכרים.
אחד שנראה כאילו התחשמל ואחד עם ראסטות וסיידליפ.
היא שאלה את המוכר: "איזה להקה זאת?".
"מה את לא מכירה?" שאל המוכר.
"אמ...שכחתי את השם..." היא התחמקה.
"אלה טוקיו הוטל..."
"אהה...אז אלה ביל וטום..." היא אמרה לעצמה והתחילה ללכת לבית החדש שלה.
למחרת כשהלכה לבצפר החדש, פגשה את כריסטי, שמסתבר שהיא איתה באותה הכיתה.
אחרי שעשו לה היכרות קצרה בכיתה, התחיל השיעור.
באמצע השיעור, נכנסו שניי תלמידים.
אנג'י ישר זיהתה אותם, אלה היו טום וביל.
היא חייכה, היה מצחיק לראות אותם מסמיקים.
המורה שאלה: "או...מפתיע שאלה התאומים קאוליץ שמאחרים!".
"אה...המורה תשמעי, כל השערים היו נעולים כשהגענו..אז.. אה..היינו צריכים.." ניסה טום..
"טום וביל קאוליץ! אתם נרשמים על איחור ועל הפרעה למהלך השיעור! עכשיו שבו במקומות שלכם!.
טום התקרב, ושאל: "אמ...אני סתם מדמיין, או שבחיים לא ראיתי אותך?"
המשך בקרוב=].
[אני יודעת שהסוף לא ממש מותח...אבל הייתי חייבת לעצור את הפרק ולחלק אותו לשניים...]
מוזמנים להגיב, [בלי נאצה].
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
לא עוד טעויות- סיפור ט"ה.