פרק 36:
"למה לך להרוג אותנו?" אמרה מון בהלם.
"מתי תבינו?" היא מלמלה.
הסתכלנו עליה שותקים.
"מתי תבינו שאני לא מון!? שמון לא קיימת!" צעקה ודמעות ירדו מעינייה.
"אז מי את?" לחשתי.
"אני מלפידה" מלמלה.
הסתכלנו עליה מבולבלים.
לאט, לאט מון לא הייתה. ומולנו נצבה זקנה מלאת קמטים.
היה לה אף ארוך, היא נראתה כמו מכשפה.
"מלפידה!" צעקה מרי בזעם.
"אתם מכירים?" שאלתי בלבול.
"כן!" צעקה מון.
"היא מכשפה זקנה ורעה. המטרה שלה זה להרוג את כל מי שיש לו כוחות כמו שלך." אמרה מרי והצביעה עלי.
שתקתי. כולם היו המומים.
"אז מה קורה עכשיו...?" מלמלתי.
"עכשיו אתם תזוזו, תנו לי לתפל בה" אמרה מרי.
כולנו זזנו לפינה.
"מרי, זה הסוף שלך!" אמרה מון, זאת אומרת, מלפידה.
"לא, זה שלך" מלמלה מרי.
"קליניה!" צעקה מרי.
לפתע בזק אור עצום פגע במלפידה.
היא עפה אחורנית. וקמה שוב.
"ביסוקרטין!" צעקה מלפידה.
נחש ענק, באורך 6 מטר התחיל לתקוף את מרי.
"מרי!" צעקתי.
רצתי לכיוונה. בעטתי בנחש.
"את הולכת למות" מלמלתי.
הלכתי לכיוון הזקנה ונגעתי בה.
לפתע כל היה דם... הכל.
"אההה!" היא צעקה.
"את מתה" מלמלתי.
"מתה!" צרחתי.
היא נעלמה.
במקומה היה שלולית דם.
"היא בתוכך דפוק!" צעקה מרי.
"לא, היא מתה. אני מרגיש את זה" אמרתי.
עצמתי את עיני, מנסה לראות משהו.
"מלפידה..?" לחשתי.
עמדתי כך כשעה שלמה.
"היא מתה" אמרתי לבסוף.
"המסע נגמר" הוספתי.
"הכל נגמר..."
"עכשיו אני יכול להיות אני? בלי מסעות?" שאלתי את מרי.
"עכשיו תיהיה אתה, אתה עם כוחות... תקבל את עצמך כמו שאתה" אמרה.
"להיות, אני?" שאלתי ודמעות ירדו מעיני.
"פשוט אתה" חייכה.
"פשוט אני" חייכתי.

~~~
הסוף.

בלוג נסגר-

הפך להיות:

http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=567858

שותפה של מיה.

לפני האחרון P:

פרק 35:
"טום!!!" נשמעה צעקת אושר.
פקחתי את עיני. שוב, הייתי בצריף.
"מה קרה...?" שאלתי בהיסוס.
כולם חייכו ושתקו.
"נוו!" צרחתי.
"מרי... היא פה!" אמר כריס בהתרגשות.
קמתי במהירות והסתכלתי על הצדדים.
"מרי..." מלמלתי למראה של מרי.
"טום!" היא רצה וחיבקה אותי.
"הצלחת" הוסיפה.
"בזכותך" חייכתי אליה.
הסתכלתי על כולם, ומבטי נעצר במון.
היא לא הייתה שמחה, היא כעסה.
"למה את כועסת מון?" שאלתי.
"מי כועס!?" צעקה בזעם.
נבהלתי.
זאת מון?
שמתי לב שביל מסתכל עליה המום.
"מרי, מה שלומך?" ניסיתי לשבור את השתיקה המעיקה.
"טוב, מה איתכם?" שאלה.
"בסדר!" ענו כולם מלבד מון.
"מון מה קרה לך!?" צעק ביל.
"מה קרה לי!?" השיבה.
"כן!" צעק כריס.
"את לא שמחה? שעברנו את הכל...?" לחשתי.
"לא" השיבה.
"למה?" שאל זאק.
"כי אתם לא מבינים... יהיה לי קשה לעזוב אותכם" מלמלה.
"למה את מתכונת?" שאלתי.
"יהיה לי קשה לעזוב אותכם אחרי כל זה!" צעקה.
הסתכלתי עליה בבילבול.
"תסבירי את עצבך" אמר ביל.
"יהיה לי קשה להרוג אותכם"

פרק 33:
"רגע מה עם הכוכב?" שאל כריס.
היינו בחוץ.
הסתכלתי למעלה, אין שום זכר לכוכב.
"אולי לא צריך יותר לחפש... אולי זה פה לידנו" אמרה מון.
"כן" הסכים איתה ביל.
"יאאלה, להתפזר! כל אחד מחפש פה באיזור, לא להתרחק יותר מ20 מטר! שכל אחד יוכל לראות את האחר!" שוב הרגשתי כמנהיג.
כולם הנהנו והתחילו ללכת.
הלכתי לכיוון הצריף ונכנסתי. הרמתי את הנר, זחלתי מתחת לשולחן. הדבר היחד שמצאתי היה אבק.
ניקיתי את בגדי מהאבק ויצאתי מהצריף.
חיפשתי מסביב, חופר באדמה, מסתכל לתוך השיחים...
"מצאתי" אמרה מון.
חיפשתי אותה בעיני אך לא מצאתי.
"איפה את!?" צרחתי.
"מאחוריך" אמרה ונגעה בכתפי.
קפצתי במקום.
"אל תבהילי אתותי..." מלמלתי.
"אוקי" היא לחשה בקול תמים.
היינו לבד, רק שתינו.
"מצאת?" שאלתי.
"לא"
"אז למה אמרת?" שאלתי.
"כי אני צריכה להגיד לך משהו"
"דברי"
"מקודם..."
"או כן, מה היה מקודם?" התפרצתי לדבריה.
"אני מרגישה אלייך משהו" מלמלה.
הסתכלתי עליה כמה שניות.
וואו, זה באמת?
"אבל... אבל.. את עם ביל..." גימגמתי.
"האומנם, אבל אני מרגישה אלייך משהו" אמרה.
"ואל ביל?" שאלתי.
"גם"
"אז מה את רוצה?
להיות איתך"
"אבל את עם ביל!" צעקתי צעקה חלשה.
"אל תצעק" אמרה.
"את עם ביל..." חזרתי על דברי בלחש.
"אז אני יכולה להיות עם שניכם"
"איך?" שאלתי כלא מבין.
"איתו ואיתך"
"מה!?" הפעם צרחתי כל כך חזק, שכולם באו אלינו.
"מה קרה?" שאלו.

~~
פרק 34:
"כ..כלום" מלמלתי,
עוד המום ממה שמון אמרה.
"טוב.." אמרו כולם וחזרו לעבודה.
רק מון נשארה לידי.
"מזאת אומרת עם שנינו?" לחשתי בכעס.
"מה שזה אומר" אמרה מון.
"איתו" אמרה.
"ואיתך" הוסיפה והצביעה עליי.
הייתי המום.
שמון תעשה דבר כזה!?
מון!!?
זה לא נראה לי הגיוני.
כנראה שאני לא מכיר אותה.
אוף איזה מעצבן.
אני אוהב את מון אבל מה עם ביל?
הוא אחי..
אני חייב להגיע להחלטה.
מון או ביל?
אין לי מושג.
"מון... אפשר לענות לך אחר כך?" לחשתי והשפלתי את ראשי.
"כן" היא אמרה בחיוך תמים והמשיכה לחפש.
אני חייב להחליט.
אני לא יכול להחזיק את שנינו ככה באוויר.
אני לא יודע.
לא לחשוב על זה עכשיו.
אני צריך לחפש את כוכב הצפון.
חזרתי לצריף.
אולי זה בכל זאת שם?
אני חייב למצוא את זה.
אני חייב בשביל מרי.
כן.
בשביל מרי.
אחח.. מרי.
חיוך דבילי התפשט על פניי.
האם ייתכן ש..
לא זה לא יכול להיות.
ואולי כן?
"טום.." נשמע קול.
"אלוהים?" שאלתי.
"לא.. מרי" ענה הקול.
"או היי מרי" עניתי בחיוך.
"היי טום" ענתה מרי.
"מה קרה?" שאלתי לאחר דקה של שתיקה.
"הכוכב.." היא אמרה.
"וזה שאתה חושב שאתה מתאהב בי" הוסיפה במהירות.
"כן בקשר לזה.." מלמלתי.
"אל תדאג. זה בטוח בגלל שאתה מרגיש אשם" אמרה.
הרגשתי הקלה.
"כן.. אז מה עם הכוכב?" שאלתי.
"רק רציתי להגיד שהוא קרוב אלייך יותר ממה שנראה לך" אמרה.
"תודה" השבתי.
אף קול לא נשמע.
"יותר קרוב ממה שנראה לי.." מלמלתי.
התחלתי לחפש סביבי.
לפתע ראיתי קופסה.
התקרבתי אל הקופסה ופתחתי אותה.
לנגד עיניי נגלה כוכב הצפון.
"ואו.." מלמלתי.
"בואו!!!" צעקתי לכולם.
כולם רצו אל עבר הבקתה.
לאחר שכולם נכנסו שאל ביל:"זה.. כוכב הצפון?".
"כן" עניתי בשמחה.
"אז תיגע בוא" פקד עליי כריס.
"טוב.." מלמלתי.
נגעתי בכוכב.
הכל נהיה לבן.

פרק 31:
הסתכלתי לשמיים, כמו כולם.
להפתעתי לא ראיתי כלום.
כלום.
"איך זה קרה!?" צעקתי.
"מה קרה?" שאל ביל שחיפש אחרי מה שהוא צריך לראות.
"מה קרה?" שאלו זאק וכריס.
"אתם לא רואים?" שאלה מון.
"לא, אנחנו לא רואים כלום!" צעק ביל ברוגז.
"בדיוק! הכוכב!" צעקתי.
"הוא לא שם!" צעק כריס.
"או, אז יש לך מוח" אמרה מון.
"אולי נכנס לצריף?" שאל כריס.
"למה?" שאל ביל כלא מבין.
"הכוכב נעלם שהגענו לפה, אולי צריך להכנס"
"צודק" אמרתי.
"אני פוחדת!" אמרה מון וחיבקה אותי מאחור.
"מון?" מלמלתי.
לא יכלתי להסתיר את החיוך שהתפשט על פני.
למזלי היה חושך ולא ראו אותו.
"רגע זה לא ביל?" שאלה מון והתנתקה.
"לא!" צרח ביל בכעס.
"אה סליחה..." מלמלה.
"זה היה בכוונה" לחשה לי מון והלכה לכיוון ביל.
היא חיבקה אותו חזק וקרצה לי.
וואי, מה קורה פה?
"נכנסים?" שאל זאק.
"כן" מלמלתי.
פתחנו את דלת הצריף.חשכה השתררה במקום.
לפתע, אור.
אור קטן ודעוך האיר מתוך האפלה.
חיפשתי את מקום מוצאו.
הגעתי לנר קטן שנח על שולחן עץ ישן.
איך הוא נדלק?
זה מוזר.
"איך הוא נדלק? זה מוזר"
קרא ביל את מחשבותיי.
עשינו פרצוף לא יודע ושתקנו.
חיפשנו אחר אדם או משהו שיסביר את הנר.
סקרתי את החדר.
בפינה הראשונה עמד השולחן עם הנר,
בפינה השנייה דלת ושידה,
בפינה השלישית איש
ובפינה הרביעית מטבח.
עברתי על כל אחת מהפינות תוך כדי מלמולים.
"שולחן.. דלת.. איש.." מלמלתי.
"רגע! איש?" אמרתי את מחשבותיי בקול.
כולם הפנו את מבטם אליי
ואז אל האיש.
הוא היה זקן, מלא קמטים.
הוא ישב שם מכווץ ורועד,
פוחד מכל מעשה.
התקרבתי אליו בזהירות.
"אתה.. בסדר?" שאלתי.
האיש הנהן.
הושטתי את ידי,
עזרתי לו לקום.
האיש תפס בידי וקם.
הוא ניער את בגדי והסתכל עלינו בפחד.
הוא סקר אותנו.
אחד אחד.
לפתע נעצר.
עיניו נתקעו במון.
"מו..מון?" גמגם.

~~~~~~~~~~~~
פרק 32
מון הסתכלה על האיש.
היא כיווצה את מצחה.
חשבה קצת ולבסוף חתמה את מעשיה במבט קר.
"אבא" אמרה בקור.
"מון.. מון שלי" אמר האיש בשמחה.
הוא התקרב אל מון.
"מון שלי" חיבק אותה.
"עזוב אותי!" היא צעקה.
מון הזיזה את ידיו של אביה.
"אבל.. למה?" שאל,לא מבין.
"בגלל מה שעשית לאמא" אמר בקור.
הבעת פניה הקרה השתנתה.
דמעות ירדו במורד לחיה.
"מון.. אני מצטער על זה" גמגם אביה.
מבטו השמח השתנתה לעצוב.
"זה לא משנה" היא לחשה.
"אבל-" אמר האיש.
"אין אבל!! אמרתי שזה לא משנה לי!" היא קטעה אותו בצעקה.
דמעותיה הקטנות של מון הפכו לגשם חזק.
מעולם לא ראיתי אותה כך.
"מון.." מלמל ביל.
מון נצמדה אל ביל בחיבוק.
היא בכתה על כתפו.
"די.. אל תדאגי" ניסה להרגיעה.
מון לא ענתה.
"לך מפה" ציוויתי על האיש.
האיש החל ללכת באיטיות.
"לך!!!" צעקתי עליו.
האיש הגניב מבט חטוף אחרון ויצא.
כאב לי לעשות לו את זה.
אבל לא הייתה לי ברירה.
הלכתי אל עבר מון.
"הכל בסדר עכשיו. הוא הלך" אמרתי ברכות.
מון התנתקה מביל.
היא הסתכלה עליי למשך דקה.
"תודה" היא אמרה בעיניים נוצצות מבכי.
קרצתי אליה וחיבקתי אותה.
זה היה חיבוק מידיד.
חיבוק מעודד.
לאחר מכן מון התנתקה ונשקה לי בלחי.
ראיתי שביל קצת מקנא.
השבתי לו מבט של אל תדאג וחזרתי לחבק את מון.
אחרי חמש דקות נפרדנו לגמרי מהחיבוק.
התיישבנו ליד השולחן.
"למה.." מלמל ביל.
הוא פחד לשאול.
הסתכלנו עליו במבט 'תמשיך'.
ביל לא המשיך.
"למה את כועסת על אבא שלך?" שאלתי במקומו.
"כי הוא הרס לאמא שלי את החיים" אמרה בקור.
שתקנו.
"טוב אז.. שנמשיך?" שאלתי.
כולם הנהנו ויצאנו מהצריף.

~~

שלום,

פרק 30^^

סליחה על האיחור...

תרשמו למנויים, שווה, מקבלים לפעמיים פרקים שלמים, או חצי פרק.

     תהנו   ותגיבו  

פרק 30

הכל היה שחור.
פתאום, היה אור.
שסינוור אותי כך שסגרתי את עיניי.
"טום?" שמעתי לחישה.
"מרי?" אמרתי.
 ניסיתי לפקוח את עיני, אך ללא הצלחה.
"לא"
"אז מי זה?"
"ביל"
"מה ביל?" אמרתי מופתע.
"פתח עיניים"
פתחתי אותן בזהירות.
"אבא!!!" צרחתי.
מולה היו את הפרצופים של כולם, זאק, ביל, מון וכריס.
מון התחילה לצחוק, וכך גם האחרים.
שתקתי.
"מה קרה לי?" שאלתי לאחר כמה דקות.
"התעלפת" אמר זאק.
"למה...?" שאלתי.
"כי זאב בא ונשך אותך" אמר כריס ברוגע.
"אז למה את רגוע!?" צרחתי.
קמתי בתנועה חדה והתישבתי.
הסתכלתי על רגלי שהייתה מכוסה בבד.
"הוא נשך אותי?" מלמלתי.
"כן, אמרתי לך" אמר שוב כריס בטון הרגוע שלו.
"לא משנה, הולכים?" שאלתי בתקווה.
"אבל אתה צריך לנוח!" אמר זאק.
הסתכלתי על ביל, ששהוא יותר מכולם ידע שלא אכפת לי מפציעות.
"הולכים" אמר ביל וחייך אלי.
"מה? הוא פצוע ביל!" צעקה מון.
"מון, תרגעי הולכים וזהו" אמר.
הוא עזר לי לקום והתחלנו ללכת.
"אתם באים?" צעקתי לעברם.
"כן!" צעקו בחזרה ורצו לכיווני ולכיוון ביל.
"אז איפה הכוכב?" שאלתי.
היה כבר חשוב ויכלתי לראות אותו, את הכוכב.
"שם" אמרה מון והצביעה לכוכב.
"כן כבר מצאתי..." מלמלתי.
הלכנו בכיוון הכוכב.
הלכנו.
לפתע ראיתי צריף ישן.
התקרבנו אליו.
"תראו!" אמרר מון והצביעה לשמיים.

ספויילרים:

סורי אבל אין :(

אני אשלח יותר מאוחר, למנויים את כל פרק 31.

עוד היום^^