קשה באימונים ואז אתה מת בקרב

אתמול הרגתי ג'וק.

הוא היה ענק, בעל מימדים של תינוק מגודל; ולא, אני לא מגזימה; מחושי פרא ומבט מאיים (זאת אומרת אם היה לו מבט, הוא בטוח היה מאיים בטירוף).

טוב, אולי לא ממש הרגתי אותו, אבל הייתי בעלת עוז בלתי רגיל בסיטואציה הנוראית שנוצרה.

טוב, אולי לא היה שם עוז ממש... האמת המרה היא שחברתי נטלה על עצמה את מלאכת החיסול בעת שאני, בזעקות אימה בקול גבוה וצורמני, ברחתי לחדר השני וטרקתי את הדלת, משאירה אותה חשופה בשדה הקרב לגורלה המר...

ולא רק זה, בעת התרחשות המלחמה הקשה, לא עודדתי אותה אף לו במעט, ויותר מכך- מצאתי את עצמי צורחת שאני לא שומעת את המים באסלה יורדים ואיך זה יכול להיות שאני לא שומעת את המים יורדים... ואולי אני כבר צריכה להיות על המיטה עם נעל ומגב?...

זהו. רציתי להודות, להקל על המצפון. לפחות היא לא הפסידה לחית הפרא הנוראית- אחרת היה מעט קשה יותר לדלג על המאורע בשלום...