קשה באימונים ואז אתה מת בקרב

5 שעות לפני המבחן הגורלי, אשר יקבע את עתידי האקדמי (ולא שהוא מזהיר כרגע...אך לפחות עדין יש חלום).

הוא נמתח קלות בתנועה חתולית, מבט הערמה הזה בעיניו, כמו תמיד כאשר הוא הולך להציע לי משהו רע. משהו שאני לא צריכה. משהו שאני תמיד מוצאת את עצמי עושה בסוף...

"ג'וינט אחותי?נחליאלי קטן לפני הגשם?..." אני רוצה להגיד לא. יש לי מבחן מחר

"אם אני לא עוברת אני לא מסימת את התואר" אני מנסה בקול רם, הרי אני יודעת שאכפת לו...אכפת לו?

אז הוא מגלגל, ואני מתנחמת בעובדה שעישנתי רק קצת, כמה שאכטות. נו זה לא משפיע כל כך... ובכלל..כל השטויות האלה שזה מוחק את הזכרון בטוח הומצאו על ידי מתחסד בן פרוצה, שלא הצליח לשגל ולא מצא לו אף פעם נחמה בחייו הקטנים (לא?...זה לא מה שהיה?...).

אז אני בסדר. מחזיקה מעמד, ההתרגשות גואה ויורדת עם התקפי פאניקה מדי פעם. אבל הוא שם, מרגיע. עיניים ירוקות להפליא, וידיים גדולות כאלה, עם האצבעות שמחזיקות אותך חזק, ואת יודעת שאי אפשר ליפול מכאן.

"הולכים לישון?" הוא מחייך לי לעורף. מרגישה את ניחוח משחת השיניים ממנו, מעורבב עם הריח שלו.

"את צריכה לישון. יום חשוב מחר. ו...תודה"

"על מה תודה?" אני מתכרבלת לי בחיבוקו  החזק. אם הוא כן יודע משהו בחיים האלה,אז זה לחבק, והוא משקיע...מחבק עד הסוף. כל לילה וכל הלילה.

"את יודעת...היה לי יום חרא היום. את תמיד שם. לא זוכר שבכיתי ככה".

4 שעות עד הרגע הקשה. הוא משחק לי עם האצבעות, באופן אפלטוני שכזה. עולה קצת במעלה הזרוע, מדגדג. באופן אפלטוני שכזה. 3 שעות ו45 דקות. אני חושבת על זה שאני צריכה לישון, חייבת... מנשק אותי, באופן בלתי אפלטוני בעליל. והנה שוב אנחנו מתחילים. כל הפאניקה, כל ההתרגשות, הכל מתנקז לשם. כמה זמן לא נגענו ככה...הוא מנשק אותי בכל הגוף, בעדינות כזו...כאילו בפעם הראשונה, ואני...

"אהמממ....ר'?"

"מה?" הוא ממלמל בלי לעצור.

"לא...לא כדאי..." עוצר, מחייך בהבנה, ושוב הוא סביבי. עם החיבוק האפלטוני והליטוף האפלטוני.

3 שעות 25 דקות, הפעם אני מאבדת אותה..התחושה הזו שתמיד מנסה ללוות אותי, חברתי הטובה זה מכבר שלעיתים פשוט מאחרת לפגישה עמי: השפיות שלי...

מקרבת את עצמי אליו, יודעת שהוא בטח כבר יעשה את השאר. נשיקה קטנה..ועוד אחת.

"אהמממ...את יודעת מה נכון?" כל כך ברוך זה נאמר, שבא לי לתת לו סטירה ולהכות אותו איפה שהכי כואב

"את יודעת שאת לא יכולה סתם ממי...הנה, את עוצרת את עצמך. לא יכולה סתם...".

3 שעות ו10 דקות. למי אכפת??? זה הרי סתם...הכל סתם.... 

כן, החלטתי לעצמי השנה. אני מורדת. מיוחדת. נגד הזרם ולא כמו כולם...

די לעדר, אינני עוד כבשה תמה (אני יותר עז כזאת). לא זורמת ולא נעליים. לא על האש ולא מרשמלו. קץ הקצים לתפוחי אדמה! (טוב,זה טעים.אולי אפשר אותם  להשאיר...אבל רק זה!).

אז אזרתי את כוחי ועוזי (הרבה עוז), התנחמתי בעובדה שגם ככה היום שלי היה מסריח במיוחד ואין לי כוח לאנשים יפים (ופחות),שמחים ועליזים (חלקם), מקפצים סביב מדורה מאולתרת מקרשים גנובים מאתרי בניה שעד היום הזה לא ידעת שהם קיימים בכלל (אה...עץ זה לבנייה?...), ואז גם יש את ההוא שמוציא גיטרה ואם התמזל מזלנו אז הוא גם מכיר שני אקורדים (ולי אף פעם אין מזל). וזה תמיד נגמר ב"צעיר לנצח"...די! זקנה! תתגברו על זה! יש אותה והיא כבר כאן (אני אמנם בת 22 אבל גם לי לפני כמה ימים הייתה שערת שיבה... אחת שלמה!).

אז החלטתי, ודחיתי את ההצעה ל"על האש" עם קבוצת חברים מצומצמת, ונורא התגאיתי בעצמי. איך אני אנטיפטית, סולדת בריות שכמותי, אליטיסטית וסנובית. וואו!

אז לקחנו אני חברתי את עצמו, והלכנו בהפגנת נחישות לאכול בעיר. כן, כן! מרי אזרחי, זה מה שזה היה. והיינו לא קונבנציאונליות וייחודיות ואמביוולנטיות (סתם כי זו מילה ארוכה ולועזית), ואכלנו ארוחת שחיתות שרק מלכים מרשים לעצמם, וגם זה ביום טוב במיוחד (שניצלונים וסנדוויץ' עוף...אה וגם צ'יפס...) ו..חכו לזה... אח"כ גם הלכנו... לראות סרט!!!! כן, כן! סרט אמיתי (לא בקולנוע כמובן, כי עממי מדי. זה לאספסוף. צ'כצ'כים; כפי שנוהגת לומר אמי הפולניה שהיא בעצם רומניה).

מאמר מוסגר: אתם ידעתם שצחוק הורג תאי מוח??? לאט לאט ובטוח, כולנו נהיה כאן פגרים. גופות על מדרכות העולם...

אז אתמול, גיליתי שכשאנחנו צוחקים, אז אנחנו לא נושמים, אלא בקטעים בודדים שכאלה, וחוסר חמצן הורג תאי מוח (הסבר מדעי ממדעי הרוח. כן!זה גם סוג של מדע!!!....), ולכן לפעמים אנשים מטומטמים צוחקים יותר... וצחוק לא באמת מאריך חיים, זו רק הקנוניה שהמציאו למען צמצום האוכלוסין. אוקי, אז אולי זאת רק אני... ואם זה אכן כך, אז כל רע לא נעשה, וגופי יהיה היחיד המוטל על מדרכות העולם בחיוך נצחי.  

ולהמשך הסיפור (לאחר האתנחתא הקומית...משחק מילים!!! מטורף!!!): והמסקנה מהיום הזה.

....אולי מדורה זה לא כזה רע, זה נחמד כזה. אנשים שמחים ולא אכפת להם מה הם לובשים, ויש גיטרה ואוכל טעים... וכולם קצת מגובשים כזה ואתה מרגיש שייך (במידה ובאמת מישהו הזמין אותך).

בכל זאת נהניתי מהבילוי הלא קונפורמיסטי, שבכל זמן אחר היו אומרחם עליו: אויש, שוב פעם אכלת שניצלונים...איזה לא מגניב זה, שגרתי....

כן, כן. יחי העזים ודי לכבשים. יום טוב שיהיה וחג ל"ג בעומר שמח!

זה הפוסט הראשון לאחר הרבה תלאות  - צבע רקע, צבע פונט... אני רק רוצה לכתוב!

מחר יש לי מבחן הקובע את עתידי האקדמי, והאמת שאני מתחמקת. במילא התואר לא יעיל, אני אנקה חדרי שירותים במחלקת יולדות באיכילוב, אם יהיה לי מזל.

גם אם הייתי רוצה ללמוד, לא הייתי יכולה. נפשי במצוקה, ליבי דואב וחלקי גופי זועקים לעזרה.

אני אציג לפניכם את הדילמה שלי:

שותפה שלי, שמסמנת כל גבר מצוי ופנוי (או לא לגמרי פנוי) כשלה, מתעקשת להזמין אותי ל"שיחות דירה". שיחות אלה בדרך כלל כוללות את עלבונה על כל פגעי היקום, כולל רעידת האדמה בסין שהייתה כמובן בגללי (אתם יודעים, תאורית הכיאוס, הפרפר הג'וק והנמלה ומיני ירקות). מסתבר שדיברתי עם גבר המסומן כשלה. בעיה העיקרית היא בכך שכנראה שהוא מוצא חן בעיני. בנוסף לכך, הוא כנראה הבחור הטוב הראשון שמוצא חן בעיני (שזו גם בעיני), וחכו לזה... אני כנראה מוצאת חן (אולי קצת) בעיניו! אולי זו לא נראית כמו בעיה גדולה במיוחד, ויש שיגידו שזו ברכה,אך לעין המזויינת (בעלת ראיה טובה...) זו למעשה תחילת הסוף. ואני לא דרמטית. הפעם. מסתבר שהיא ראתה אותו קודם, והיא אפילו השתמשה באותה הזדמנות במילה חמוד. היא אמרה שהוא "חמוד". מה עושים? מה עושים? מה עושים?

האם אני חברה חרא אם אני רוצה?

האם אני חברה חרא?

האם אני חרא?