קשה באימונים ואז אתה מת בקרב

יש איזה גבול אבל? עד כמה זה בסדר לכאוב?...

אם זה נכון אז למה זה כל כך כואב???

למה צריך לחיות את החיים לפי החוק?! החוק הזה של ההתנהגות הנאותה. החוק הזה של "בואי נסיים את זה לפני שמישהו ייפגע", החוק הזה של "אני מודיע לך מראש, אני לא בקטע רציני.אבל בואי תשקיעי בי בכל זאת את כל האנרגיות שלך. בואי נדבר כל יום וכל היום. כשרע לי כשקשה לי, כשאין לי סקס טוב.... אה ואני כמובן שם בשבילך"....

אז גמרתי את זה. מה גמרתי בעצם? הרי בשבילו אני לא יותר מחברה טובה: משעשעת לפרקים, חמודה כשצריך, סקסית כשזה נוח. 

"אני כזה" הוא מושך באפו, מתחיל לדמוע. באגואיזם מתחיל לדמוע. 'הנה' אני שומעת אותו חושב 'עוד אכזבה, אין מה לעשות. ככה אתן. ככה את. חשבתי שאת ידידת נפש. ואת....' ומה אני?! אני יושבת, בולעת את המילים. מאובנת. איך הוא מעיז לבכות עכשיו??? זה תורי! אני צריכה לבכות. אני זאת שהוא ממלא אצלה את תפקיד החבר בלי להיות כזה. אני זאת שצריכה להוציא אותו מחיי כי בגללו מרגישה שזה בסדר ככה, לפחד להפתח לאנשים. לחיות מקשרים של יומיים. עכשיו תורי לבכות!!! 

והוא רק בהה בי. "אנשים מוציאים אותי מחייהם כי אני טוטאלי. החברים שלי הם בחיי לגמרי. אבל אני מבין אותך.."

מה אתה מבין לעזאזל??? אני יושבת מולו. ושותקת. מחזיקה את עצמי. מרגישה חרא, וגם אשמה ( נו לפחות ספרד ניצחו...).

למה אתה חייב להיות כזה??? כזה כועס??? כזה שותק... איפה כל הפילוסופיה שלך. עכשיו אני מרגישה כמו האקסית המפגרת שלך. שכל כך פגעה. אני לא פגעתי ! אתה פוגע! 

ועכשיו אני כאן, ואתה שלושה מטרים ממני. אני יכולה לשמוע את המוזיקה שלך מהמשרד. קמתי בבוקר עם התחושה שעשיתי את טעות חיי, ואתה אפילו לא חבר שלי. אנחנו היינו רק ידידים. רק ידידים?... ככה הוא  עם חברים טובים: מתכתבים 23 שעות ביממה , ישנים יחד. מדברים. נפגשים כל יום. אבל זה לא התאים לי להגדרה,ככה לא צריך להיות ידיד. למה? מה אכפת לי??? אולי זה כן בסדר? מאוחר מדי, מאוחר מדי.

ועכשיו אנחנו לא נדבר, אבל הוא יהיה בסדר עם זה, כי אני זאת הפתיה. שחשבה שזה יותר מסתם. 

לפני חצי שנה, אחרי השבוע הזה (חודש?) שבערך יצאנו, למרות שגם אז הזהרת אותי שאתה בטראומה ולא רציני, הפסקת את זה בדיוק כמוני עכשיו, אבל לא. אתה אמרת שמתחיל להקשר,מתחיל לפתח רגשות. בדיוק בשלב הזה, כשהתחלתי להוריד קצת את החומות סביבי, שהרגשתי שהנה אולי משהו אחר.

ואני הסכמתי, כי מראש הרי הזהרת. מראש הוא אמר לי שזה סתם.אז איזו זכות יש לי לפתח ציפיות? אף פעם. אף פעם. רק חומות, את הכותל אני בונה לאט לאט ובנחישות...ובסוף גם פתקים לא יעזרו...

ורק אתמול זה הכה בי. כמה טמבלית, כמה טפשה. הרי גם אז לא פחדת מהרגשות שלך, לא היו כאלה. פחדת מהרגשות שלי. שחס וחלילה לא תהיה לך מאוהבת על הידיים, אלה הכי גרועות... נקשרות כאלה...

אבל להשאיר אותי קרוב זה בסדר. על תקן ליצן החצר. העיקר שהיית מודה לי כל שבוע על כך שאני שם בשבילך, תומכת ושמחה ואוהבת (כידידה כמובן). מספיק טובה לדבר, מספיק טובה לתמוך. חברה על תקן ידידה.

אז עשיתי את הדבר הנכון, טיהרתי את עצמי. פיניתי את המקום. נתתי לך ללכת...

אבל אם זה הנכון, אז למה זה כל כך כואב??? 

אתמול הרגתי ג'וק.

הוא היה ענק, בעל מימדים של תינוק מגודל; ולא, אני לא מגזימה; מחושי פרא ומבט מאיים (זאת אומרת אם היה לו מבט, הוא בטוח היה מאיים בטירוף).

טוב, אולי לא ממש הרגתי אותו, אבל הייתי בעלת עוז בלתי רגיל בסיטואציה הנוראית שנוצרה.

טוב, אולי לא היה שם עוז ממש... האמת המרה היא שחברתי נטלה על עצמה את מלאכת החיסול בעת שאני, בזעקות אימה בקול גבוה וצורמני, ברחתי לחדר השני וטרקתי את הדלת, משאירה אותה חשופה בשדה הקרב לגורלה המר...

ולא רק זה, בעת התרחשות המלחמה הקשה, לא עודדתי אותה אף לו במעט, ויותר מכך- מצאתי את עצמי צורחת שאני לא שומעת את המים באסלה יורדים ואיך זה יכול להיות שאני לא שומעת את המים יורדים... ואולי אני כבר צריכה להיות על המיטה עם נעל ומגב?...

זהו. רציתי להודות, להקל על המצפון. לפחות היא לא הפסידה לחית הפרא הנוראית- אחרת היה מעט קשה יותר לדלג על המאורע בשלום...