מוסטפה-מופסה

כל פעם זה קורה לי, אני רוצה לכתוב, הידיים מעקצצות לי, הראש מתמלא במשפטים, אני כבר מדמיינת את הרגע שאני יושבת מול המחשב ומסך העריכה נפתח מולי...אבל איכשהו זה תמיד לא קורה, פתאום צצה עבודה חשובה, או שיחה, או משהו אחר לעשות ואז הכל נעלם...

הלימודים קשים לי מאוד, לא מבחינת החומר, אני ריאלית ותפור עלי הנדסת מכונות אלא שפשוט כל כך הרבה קורה בכל כך קצת זמן.

אנשים שלא חשבתי שיהיו חברים שלי לעולם, אני מוצאת אותם כאנשים הכי קרובים אליי, לא שזה רע, זה רק מוזר איך לומדים להסתגל לסביבה בה נמצאים בן אם רוצים ובן אם לא. ישנם ימים שאני קמה בבוקר בלי כוחות אפילו שישנתי הרבה יותר מידי...מעין הרגשה אנמית כזאת...אני מתהלכת כמו זומבי, יושבת בכיתה כמו זומבי, כותבת כמו זומבי וככה כל היום, זומבי.....רק חסר שאני אתחיל להדביק אנשים אחרים במחלה שלי.

ככה זה היה בשבוע הראשון, ואז הגיעה התהייה...למה? למה אני ככה?

אולי כי התארסתי לפני 3 חודשים ובעלי לעתיד נמצא רחוק ממני רוב הזמן?

אולי כי אני לא יודעת מה אני רוצה ומה רוצים ממני?

אולי אני מרגישה בתוך תחרות שלא נגמרת עם האנשים הכי קרובים אליי?

ואולי סתם כי קשה לי עם מסגרת....

מה שזה לא יהיה אני חייבת להתעשת מהר, עליי לחשוב שעוד רגע זה נגמר, זה יעוף לי מבין האצבעות מבלי שארגיש בכלל.

אז למה קשה לי כל כך להיות אופטימית?

הייתי רוצה להכנס לבית האח הגדול מכל כך הרבה סיבות אבל בעצם-

אני מרגישה שהעולם הוא אח גדול אחד עצום.