מוסטפה-מופסה

אז נכון שעברה איזה שנה מאז שכתבתי

ונכון שקרו המון המון דברים טובים, אבל...

נניח שהג'ינג'י ואני נפרדנו, או שאני לא אצליח לעבור את הקורסים של השנה וידפק לי התואר או שאני אשאר פה בקיץ להשלים ואפסיד הפלגה מיוון, אפסיד זמן אישי שלא היה לי הרבה זמן, אפסיד את החופש שלי עם הג'ינג'י עד שהוא טס לו לתאילנד....סאמק

ואז אני אמצא את עצמי עם ממוצע נמוך ואולי אפילו לא יהיה לי ממוצע כי לא יהיה לי תואר! ואז כל הכסף שהשקעתי וההורים שלי השעיקו בארבע שנים המזדיינות שיבואו עליינו לטובה, ירדו לטמיון, ואז אני לא אמצא עבודה נורמלית ובקושי אסגור את החודש ככה שלא אופנוע ולא טיולים יבואו בחשבון וגם לא קעקוע חדש כי אני בטח אהיה חולת סרטן סופני או ניוון שרירים...או הכי גרוע- איידס, ואז בגלל שאני לא אצליח לסגור את החודש, אני אגור ברחוב ויגדלו בתוכי תולעים ויהיו לי רסטות של רקבון בשיער ועור שחור מזוהמה ואני אשב בתחנה המרכזית עם ילד שלא רציתי כדי לקבץ נדבות, או שבעצם עדיף לעבוד בזנות או להתחנן ברמזורים- רק לא לשבת בתחנה המרכזית ולהשתין במדרגות, או על עצמי או יותר גרוע- על הילד...והמבט הזה של אנשים, הרחמים מעורבים בגועל, לא יוצאת לי מהראש התמונה, איכס תולעים....עד שיבואו השוטרים....בכל זאת, הילד. ויקחו אותו, נו מיילא, גם ככה לא רציתי אותו מעולם, ואני, בתא מעצר עם עוד מאה זונות, או מקבצות נדבות מלאות תולעים בדיוק כמוני. והריח, אויש איזה ריח, של מחזור יבש ביחד עם צואה ושתן וקיא ונזלת או תפוח אדמה רקוב. ויושבת מולי זונה, או מקבצת, ומושכת באף נזלת מלאה כזאת ממלוא הריאות ירוקה ובשרנית, והיא תקלף את הציפורניים השחורות שלה בקול ציקצוק מעצבן, אבל זה כל הרעש שיש, ככה בין מאה נשים, אני יכולה לשמוע את פיצפוץ הציפורניים שלה אחת בשניה ממרחק של כמה מטרים. הציפייה הזאת לסוהרים שיכנסו, רק לשבור את השתיקה או אולי באיזה חלום רחוק לקחת אותי משם, אבל הם רק מסתכלים מבחוץ, בדממה, לא מעזים לגעת בסורגים ובטח לא להכנס, מכסתחים את העבודה שלהם אלה...אבל עדיין הציפורניים האלה!!!!!!!!! בא לי לערוף לה את הראש! אני עושה מה שבא לי, כל מה שמתאפשר לי, ובשניה אני על הרגליים עם צלחת האוכל שלי מנופצת לחתיכות, כשביד שלי החדה מכולן, ואז, בהרף עין- היא שוכבת, הכל אדום, ריח של ברזל, הגרון חשוף ומשפריץ. ואני עומדת, מסתכלת סביב, לאף אחת לא אכפת, אף אחת לא מסתכלת, אני לבד בעולם...לבד לגמרי. הימים חולפים כמו רוח, ואני לבד, עד ש...אני מובלת במסדרון, לבן לבן לבן, ואני לבושה לבן לבן לבן, ומושיבים אותי על כסא, כס מלכות ממש, איזה כבוד! כסא! ואז כלום.