סתם עוד סיפור

בהתחלה הבלוג ננטש אבל החלטתי להחזיר אותו^^

*עם יש שגיאות כתיב תקנו אותי:)*

מקווה שתקראוP:

ואני אומרת מראש-לא בטוח שלסיפור הזה יהיה סיום חלק מזה תלוי בכם^^

עכשיו לסיפורP:

פרק 1-הבלרינה

כולם אומרים שהתהילה היא לא הכול בחיים,אך לא במקרה שלי. 
התהילה היא כל מה שאי פעם היה לי ויהיה. 
מאז שזכרתי את עצמי הייתה סביבי התהילה,אותו אור זרקורים שרבים חושקים בו. 
היה לי הכול:אהבו אותי,העריצו אותי,קבלו את דעתי וכולם היו מודעים לקיומי.
העתיד שלי נראה ורוד,מה שהנסיכה רצתה היא קבלה. 
לא סרבו מעולם לבקשות שלי,חייתי חיים מאושרים.
אבל משהו היה חסר,חלקיק זעיר שהשאיר חלל ריק בתוכי.
אותו חלקיק שאני מחפשת עד היום ואני לא מרימה ידיים.
אני רקדנית בלט,כמה עירוני. 
אני רקדנית שעוד מעט ימלאו לה 17 והיא תצא לחופשי,תוכל לפרוש כנפיים ולעוף הרחק בנתיב שלה.
אל העולם שלה.
-
"אז מה?כבר חשבת על היום הגדול?"אמרה וחזרה על כך קרי עד שהייתה בטוחה כי אני אכן מאזינה לה.
"לא,אבל הורי לא היו בבית באותו שבוע אז זאת לא תיהיה בעיה"גילגלתי את עיני חזרה לקטלוג.
למרות שלא הסתכלתי על פניה ראיתי את מבטה ההמום ולא יכולתי שלא להגיב"מה?"גנחתי בשקט.
"איך את אומרת את זה?כולם היו שם טוד יהיה שם"שאלה והרימה גבה.
"טוד?שחקן הביסבול הבלונדיני?"הסתכלתי עליה במבט של שואל.
"כאילו שאת לא יודעת,הרי מי עם לא את שפנטזת עליו כל החופש"היא נשכה את השפה התחתונה והבינה שאמרה יותר מדי.
לא התרגזתי הנהנתי בהסכמה והשלכתי לעברה את קטלוג קולקציית הסתיו.
צחקנו דקה ארוכה והתחלנו לעבוד.
בתוך תוכי לא באמת האמנתי כי בקרוב אהיה בת 17.
לא רציתי לתת לזה לעלות לי לראש יותר מדי,אך לא יכולתי לשכוח מזה.
"את בטוחה שזה היה מעשה נכון להזמין אתם?"שאלתי אותה. 
"את החנונים?זה לא מה שאמור להדאיג אותך עכשיו"היא אמרה בכעס. 
"את צודקת"אמרתי והיתנפלתי עליה בדיגדוגים.
ההכנות למסיבה היו בשיאם,כולם רצו לעזור.
בהקלה רבה יכולתי למחוק את היום הולדת מהרשימה וזה עשה לי את הבוקר. 
"בוקר טוב"אמרתי כשנכנסתי לכיתה.
קרי התנפלה עליי בחיבוקים ונשיקות,עיניה נצצו.
"יש חתיך חדש בכיתה שלנו!"אמרה בלהט וסובבה את מבטי לכיוון הספסלים שבחוץ.
בחנתי אותו:שערו החום היה בסגנון אימו,פניו רציניים,עיניו בצבע הטופז ננעצו בנקודה מסוימת על הרצפה וחולצתו הצמודה הבליטה את שריריו.
"לכי כבר!"דחפה אותי קרי.
אחרי מספר דקות נעמדתי לידו "היי"אמרתי לו.
הוא לא הגיב ונשאר שקוע במחשבותיו.
"היי"חזרתי שוב,הפעם בקול רם יותר וכשסובב את מבטו עלי הבנתי שהפרעתי לו.
"היי"אמר באי רצון,מבטו נהפך לקר.
"אני אמילי ואתה?"בדיוק באותו הרגע הוא קם,סובב את גבו ממני והלך.
"אז?"עברה שנייה וקרי הייתה שם מחכה לרכילות.
"כלום"עניתי וראיתי את האכזבה שהתפשטה על פניה.
כעסתי עליו נורא,רציתי לחנוק אותו,אך אחרי מספר דקות הכעס נעלם לו.
בסוף היום מהרתי לשיעור הבלט שהתקיים בשעה 3 בדיוק.
"3 ודקה"פלטתי לפתע המומה,'אני גמורה' נשכתי את השפה התחתונה.
לדקה לא שמתי לב מי עמד לפני עד ששמעתי את קולו.
תסתתרי,אמרו לי האינסטינקטים שלי ורצתי להתחבא.
לא הייתי צריכה לראות כדי להבין את המתרחש.
הצצתי בתלמיד החדש שעמד סנטימטרים ספורים מאותה נערה שהייתה בשכבה לי.
לא זכרתי מאיפה הכרתי אותה,אך הייתי משוכנעת שהיא בגיל שלי.
בפניו מבט מהסס ורציני ואילו בפניה רק היהור.
דקות אחדות הם עמדו ללא תזוזה עד שהוא דיבר.
"אני אוהב אותך"אמר ולראשונה הביט ישירות בעיניה.
היא גלגלה את עיניה ממנו,"תני לי הזדמנות"התחנן.
"אתה יודע שזה לא זה"קולה היה שבור.
הוא התקרב וחיבק אותה,דמעות עלו בעיניה.
"זה לא יקרה שוב,אני מבטיח"היא הינהנה.
ואז הם התנשקו,זה היה כל כך רומנטי.
צילצול הפלאפון הפתאומי החזיר אותי למציאות 'שיט המורה' הייתי בהלם.
רציתי במהירות לכיוון השער ונעלמתי מאחורי הפניה ברחוב הבא.
"סליחה על האיחור"אמרתי כולי מתנשפת.
"ו 1 2 3, 1 2 3.."אמרה ולפי זה הבנתי שהיא לא הקשיבה.
נשארתי אותה שעה אחת תוספת כעונש,הרגשתי גמורה.
זאת הייתה השנה ה4 שלי בלימוד הבלט ואף פעם לא נמאס לי,אהבתי את זה.
כמובן שהורי לא ראו בכך כל תועלת לעתיד והתעקשו שאנצל את זמני לעיסוקים אחרים,אבל כשהבינו שזה לא יצא,הם ויתרו על כך כמעט לגמרי.
כל סוף השבוע העסיקו אותו מחשבות בנוגע לזוג שהכרתי לא מזמן.
הם כבר הכירו,בזה לא היה כל ספק אך מה באמת קרה שמה?
את זה הייתי צריכה לגלות,מי אם לא אני,מלכת הרכילויות?


תגיבו=]