סתם עוד סיפור

הייי סוף סוף פרק ב' יצא לו חחחחחחחחח

אמ..ואשמח עם תתקנו לי שגיאות כתיב D:

וכמובן שתגיבו לי חח^^

פרק ב'

אמיל יקירי,

אילו יכולתי לראותך,הייתי מאושרת.

חיי היו בעלי משעמות והאושר,האושר היה חוזר לחיקי.

אילו יכולתי לחבקך קרוב לליבי,להרגיש את חום גופך,לא הייתי מרפה לעולם.

אף אחד מלבך לא יהיה קשור כך לליבי,כמותך.

אתה אוצרי שלי למשך כלשנות חיי הארוכים.

אני אוהבת אותך יותר מכל הדבר היקר לי מכל.

אני אחכה לך לנצח,גם כי הזמן נראה זזתי באיטו ואף אם זה עד סוף חיי.

כי אתה אמיל שימשי המאירה בלבבי,אתה יקירי כל חיי אשר יהיו להם.                                                                        סיליה

הבוקר כבר הקיץ לו במרומים כשנשלחו הנערים לדודה שרה,בת המשפחה היחידה של אמיל. באותו היום זה כבר שנים,מצב רוחו של אמיל נדד לו אי שם במשבות עמוקות,עצבות עלתה על פניו ועיניו מצאו את מקומן בשמיים כחסרות תקווה.

אמיל לעולם לא סיפר מה גרם למרת רוחו,ושמר זאת מאז שליילאן הכירה בו. "בוקר יפה היום?נכון?נדמה שהערפל שעפף את  האיזור מתפוגג לאיטו"אמרתי בניסיון נואש לעודדו. אמיל החזיר לי מבט עוקץ וענה"היום הזה לעולם לא יהיה טוב ויפה עבורי,זה יום שבו אני נזכר במשפחתי,לפחות מה שנותר ממנה" רציתי לחבקו,רציתי להגיד לו כמה הוא חשוב לי וכמה הייתי רוצה לראות את חיוכו שוב. הרגשתי שהוא לא מחבבי במיוחד,ושאי שם עמוק בליבו שפועם באיטיות,שוררת אפלה,שהוא שומר עליה כבר שנים ומבפניים באמת כואב לו.

אמיל הדבר היקר לי ביותר,גם אם לעולם לא אסכים להודות בכך,כי עמוק בליבי הוא לא סתם אח כפי שהחשבי לאחותו,הוא היה הלב שלי עצמו,החיים שבהם אני תלוייה ואיני יכולה לשוב איך ארגיש אילו יעבד אותו.

אחרי שעות אחדות הגענו לבית הקטן ששכן לו בקצה העיר הרועשת והמחרידת מראה.

הבית הקטן בקושי החזיק על תילו ונראה כי תוקן לא מעט פעמיים,הוא היה אפור,כהה כאילו כל צבעי החיים נלקחו ממנו.

בכניסה לבית שכבה לה דלת דוממת שהייתה מרוסקת לחתיכות,וחסמה את כניסת העוברים שנבהלו ממראה של הדלת.

בסלון ישבה אישה זקנה,דמוי רוח,צבעה היה לבן כשלג,לחיה סמכות ופניה היו מקומטות עד מאוד.

היא הייתה בשנות השמונים לחייה,מספר משנייה חסרו להן כאשר חייכה לבואם ואף נדמה היה כי הופתעה מאוד.

"אמיל יקירי"היא פתחה בדבריה וכי נדמה שהיתעלמה ממני ככול האפשר,פניה פנו רק לנער הקורן,שערו השחרחר ועייניו הכחולות.

רק חיוך אחד שלו וכבר אפשר להרגיש את אהבתו,וניתן לעריצו יותר ממה שיכל לצפות.

הוא החזיר לה חיוך ועזר לה לקום,ושניהם פנו לצאת מהחדר ואז לפתע היא פנתה עליי"את נערה יפה ליילאן,תשמרי על אמיל כשאני כבר לא יהיה כאן" היא פנתה האיטיות ממני  והמשיכה בדרכה.

הבנתי למה היא היתכוונה בדבריה,אף אחד לא יחייה לנצח,פן עם ירצה בכך או לא,במוקדם או במאוחר כולם מוצאים את מותם.

אחרי דקות אחדות של היסוסים ומחשבות החלטתי לחקור את האיזור והמקום הראשון שליבי היה חפץ אילו הייתי מבקרת בו הוא "החדר האסור",כפי שאמיל כינה אותו.

לא ידעתי מה הסיבה לכך,אוליי זהו חדר זכרונות ישן או אוליי חדר רדוף רוחות,שום דבר אינו יכול להפתיע אותי יותר,הייתי מוכנה לכל.

שניות אחדות ונשמעה הנקישה המספקת של הנעול הפרוץ,שבתרם נפל על הריצפה הישנה וליבי,ליבי הוצף בהיתרגשות מספקת.

החדר היה מלא אור,הוא היה מהודר יותר מהבית,כפי הנראה נשמר יותר טוב משאר הדברים בבית זה,אך מדוע דווקא הוא? 

הנוף הימי והמושך לעין גרם לרואה זאת לחלום בהציץ או לשקוע בשינה עמוקה ומתמשכת. על שולחן העץ המהודר שכבו להם מכתבים ישנים,אך תאריכם אמרו אחרת.

לפתע נשמעו צעדים הפוסעים לכיוון החדר ולא נותרה לי ברירה אלה להיתחבא בארון שניצב לצידי.

לקחתי את המכתב הראשון מהארמה הגדולה ושקעתי בשתיקה עמקה עד אותו הרגע בו עזבו את החדר.

לא היה לי יותר זמן לשהות בחדר,והדלתות האטומות כבר ננעלו להן,הברירה היחידה שנותרה היא החלון.

הקפיצה לא הייתה רחוקה מן האדמה,ותהליך זה נמשך מספר דקות ובסופן נחלצתי מהחדר.

עיני נמשכות בפיטאומיות למכתב שנשאר בידי ובתרם סיימתי לקרוא אותו ליבי נתפס בהלה.

המילים,הכוונות וההרגשות של אותה אחת שאוהבת את אמיל היו זהות לחלוטין לשלה במובן מסויים,היא נרתעה בבהלה כתוצאה מכך.

יבוא יום והיא תצליח לאגור מספיק אומץ כדי לדבר עימו על כך ובנתיים יש לה עוד חיים שלמים לפנייה.

לא היה לי כוח לבדוק את זה SOO

עם יש בעיה עם הסיפר..אני יסדר אותו אחרי זה חחח

תגובות?D:

היי יש לי מסן חדש..

כי בשיא טיפשותי שחכתי את הסיסמא של הקודם:S עצוב כמה שזה אמיתי!חח

אשמח עם תוסיפו אותיD:

[email protected]

פרק ב בקרובD;