"את באה להדליק נרות?" אני שואלת את אחותי.
היא באה. זו פעם ראשונה שאני מנסה להדליק נרות לבד. או בעצם לעשות כל דבר דתי כלשהו לבד. את השבתות אני תמיד עושה אצל אהובי. הוא גר בעיר נידחת בדרום, ואני גרה במרכז. כך שכשאני באה אליו זה רק לשינה.

אבל היום נשארתי בבית. והחלטתי שלשמור את השבת גם אם אני לא אצלו יגרום לו לנחת, ולכן גם לי.

אין לי את הברכה של הדלקת הנרות, אז אני מחפשת אותה באינטרנט, מצלמת אותה בפלאפון ומתכננת לכבות אותו ישירות אחרי. אני לא זוכרת מתי אמא שלי הדליקה נרות, ובחיים לא שמעתי את אבא שלי אומר קידוש. עד לא מזמן הייתי אוהבת שריפסים בסושי שלי ומקנחת את השניצל עם נס קפה גדוש חלב. אני מניחה שמאז פשוט התאהבתי.
אני מניחה את הנרות על השיש במטבח, אחותי מאחורי. הייתי עייפה, עצבנית ועצובה. אני קוראת את שלוש שורות הפתיחה, מדליקה את המצית (כי אין אצלנו בבית גפרורים) ומכוונת את האש לפתילי הנרות. הכול מתקדם בצורה עילגת למדי. אמא שלי מפריעה לי באמצע והולכת במהירות לעברי "לא מדליקים פה נרות-לא מדליקים פה נרות!, קצת שכל!," היא צועקת. אני מנסה לא להתעצבן, אבל נכשלת, ומפסיקה לקרוא. "אז איפה מדליקים נרות אם לא על השיש?", היא מסובבת אותי בכוח אליה. והמגע הזה מעצבן אותי נורא.
ואז אני מתביישת, שאני בכלל מנסה, על מי אני עובדת?, לא מגיע לי להתעסק עם דברי קדושה.
אני מתרגזת, כי במקום לצעוק שיש פה רוח היא יכלה פשוט לסגור את החלון. היגיון של אשה.
הרצון הטוב שלי הומר לזעם מבוייש. כבר לא מתחשק לי להדליק נרות או לנסות בכלל לשמור את השבת. אני מסתכלת על הנרות בזעם ומכבה אותן בנשיפה, צולפת בהן בידיי כדי להרחיק אותם ממני.

שוכחת מקיומה של שלולית השעווה שנמסה, והיא ניתזת על אצבעותיי. חמה ושורפת. אני מכסה מיד את ידי עם ידי השנייה, כדי שפחות ישרוף, והולכת לחדר. אני יושבת לי על הכיסא מול המחשב ומקלפת את השעווה הלבנה מהאצבעות שלי. אמא חוזרת ומתחננת שאבוא להמשיך להדליק, אומרת שוב ושוב שאסור לכבות נרות שבת, שאם התחלת מצווה חובה עלייך לסיימה.

אבל כרגע אני בלתי נתנת לשכנוע.

אמרתי לאהובי שלא ידאג, שהוא יכול לסמוך עליי.
כנראה שלא.