אני מקווה שאמות לפניי ש"אזכה" להרגיש ככה שוב.

החיים שלי בנויים ברובם מבושה, אשם, מלחמות וסבל.

הסקרנות, התקווה, שאריות אהבת חיים ואהבת קרוביי הם מה שמשאיר אותי פה.

אני חושבת שגם הם ייעלמו בקרוב, יקרסו תחת משקל כבד מהם. כבר איןןלי מילים יפות לתאר מצב מכוער. אני נורא רוצה להיות מאושפזת, אני צמאה לזה. שיחברו אותי כבר למכונות ויאלחשו את כל כולי כדי שאפסיק לשרוט ולהתייפח בצעקות. שאזכה למוות המיוחל כל- כך, אבל גם להמשך מאיפה שהפסקתי כשארגיש מוכנה לכך. אני אשכב שם בתרדמת גוססת מצער ולא יהיה נסיך שיבוא לנשק. הוא גילה שהנסיכה היא למעשה מפלצת במעטפת של כבש.

אין לי אפילו נחמה. רק הרס. אנשים יעברו למולי מריחים את הסבל. ואף אחד לא יושיט עזרה. אני אתבוסס בו לבד ואמות ממנת יתר. אני כל כך משותקת מכאב שאני לא מסוגלת אפילו לבכות. אם אבכה את הצער הזה החוצה, לוודאי אתחרש.