אני מצלצלת בפעמון הדלת, אני קצת לחוצה. עוד שנייה הוא יסתכל בעינית ויראה את פניי, אני מרימה בזריזות את מחשוף הגופייה שלי ומקווה שזה לא יהווה חוצפה שבאתי ככה. שכחתי שהוא אדם דתי, לפחות מבפנים. הוא פתח את הדלת בחיוך מאוד רחב שגרם לי להקלה. שום דבר בלבושו לא הסגיר את זיקתו לדת חוץ מלכיפה שלראשו, מה שהפיג את חששי.

התיישבנו בספות העור השחורות. הוא הביא לי שתייה ועוגיות ממולאות בקרם לימון מתוק שהזכירו לי את הילדות שלי, אבא שלי תמיד אהב וופלים עם קרם לימון. ותמיד הייתי יושבת לידו ואוכלת איתו.

דיברנו במקצת על דברים שאיני זוכרת מהם, "בואי נתחיל", הוא אמר. הוא הצמיד את רגליו לישיבה מזרחית, ועצם את עיניו. הוא אמר הרבה דברים במהלך התקשור. הייתי מעט סקפטית כשפגשתי בו לראשונה. אבל בשנייה שעצם את עינו ופצח את פיו - הבנתי שהוא אינו מרמה אותי. זכיתי לליטופי אגו מרנינים כאשר אמר שאני חכמה בצורה עילאית, אבל נעלבתי כאשר ציין שאני משתמשת בחוכמתי כדי לפענח את חולשותיהם של אנשים ולפגוע בהם דרכן. "זה רוע לב", הוא מלמל. וזה חדר לתוכי כסכין. עיניו היו עדיין עצומות ונראו תזזתיות מאחורי וילון העור שסכך מעליהן. תחילה פשוט הנהנתי בהקשבה. אחרי זה נהייתי עצובה. וכעת אני נהיית זועמת, זה דיי התהליך השגרתי של עיכול רגשותיי. כי אני לא רעת לב. יש בי הרבה חסרונות והרבה "בלבלות" וזעם ורעל. אבל לא רעת לב. הוא אמר לי שאני אדם טוב בכ-85 אחוזים, וכל ה-15 הנותרים גדושים בזעם ושנאה, ושהם אולם רק 15, אבל הם מאוד עוצמתיים בי. ומנהלים אותי פעמים רבות. זה היה אולי אחד הדברים הנכונים ביותר שאמר, או שנמסרו לידיו, לידי דיוק. הוא אמר שאני ברת מזל שמצאתי את זיווג השמיים שלי בגיל 20, אבל ציין שוב ושוב שאם לא אשלוט בכעסי, אאבד את אהובי. הוא אמר שאהובי לעולם לא יעזוב אותי. אבל ייתכן שאני אעזוב אותו. הוא אמר שאני עתידה להכנס למשבר כה עמוק שבעקבותיו אני עלולה לעזוב אותו, ושאשאר בודדה שנים ארוכות אחרי עד שייעדו לי זיווג שמיים אחר. כאבה לי המחשבה שיהיה לי אהוב "חדש" שהוא לא האהוב שלי. אחד הדברים שהכי ריגשו אותי שאמר, זה שאני רק בת 20 וסבלתי כל-כך הרבה, ושבת 20 לא אמורה לדעת כאב שכזה עדיין. שמחתי כל-כך כשאמר זאת. שמחתי שיש מישהו שמרגיש ומאשש את מה שאני מרגישה שנים רבות אבל לא אומרת מעידה זאת בצורה חד משמעית. שמחתי שיש מישהו שיודע שכאבתי ולא מזלזל בעוצמת כאבי מפאת גילי. שמחתי שרגשותיי זכו להכרה, כי כל מה שאני זוכרת זה זלזול וביטול, לעולם לא אשכח שיועצת בית הספר אמרה לי "את רק בת 13, אפשר לחשוב כמה את סובלת", יועצת בגרוש, חבל שלא אמרתי לה שזו הזקנה שמדברת מגרונה, שנכיר על פנייה שעברו הרבה, אבל הרבה מאוד שנים מאז שהייתה נערה צעירה ואולי גם איכשהו יפה, אז כנראה היא לא זוכרת. כנראה גם שהייתה טיפשה אמיתית והלכה למלא את ראשה בפסיכולוגיה בתקווה שזה ישכך את המנטליות הירודה שלה, והייתה פסיכולוגית כל-כך גרועה שתקעו אותה בתור יועצבת חטיבה. אבל שתקתי. הייתי ילדה שלא צלחה בשלום את התהליך בו נשמתה בוקעת לתודעתה. זה היה תהליך דיי טראומתי עבורי. זה היה שנה אחרי גיל הבת מצווה, בדיעבד זה גרם לי להבין למה חוגגים בת או בר מצווה. הבנתי שלמעשה חוגגים את "בקיעתה של הנשמה" - ככה אני קוראת לזה.

תמיד הרגשתי שהכאב שלי היה משהו דיי שגרתי. כי לא ידעתי מה מתרחש בלבבותיהם של שאר האנשים. אז לא חשבתי שאני חריגה. הופתעתי כאשר אמר שיש לי נשמה כריזמתית, הוא אמר לי שאם אני אזכר טוב, אני אשים לב שברגע שאני מדברת אנשים שותקים ומקשיבים. מעולם לא שמתי לב, מעולם לא חשבתי ככה. אולי זה הביטחון העצמי הקלוקל שלי שגרם לי לא לשים לב. אולי זו השאיפה שלי להתכנס ולהתרכז בעצמי בלבד.

הקשבתי בריכוז בזמן שגבותיי התקרבו זו לזו בעצב. רציתי להתגונן. אבל לא רציתי להפריע לו בזמן שהוא מתקשר. רציתי לומר לו שבתור ילדה לא ידעתי שהיקום ינקום בשמי. לא ידעתי על קיומה של הקארמה. לא ידעתי על הצורה שבה פועל היקום, ידעתי על הצורה שבה פועלת המציאות. ויש הבדל של שנות אור בין השניים. כל מה שידעתי, ואת זה למדתי בצורה הקשה ביותר, זה שלהיות אצילית ושתקנית לא יעזור לי הרבה בחיים. זה רק יהפוך אותי למצע נוח להצקות ופגיעות, למטרה נוחה, לשיער לעזאזל אידיאלי, שזה, אגב, מה שקרה.

אני שונאת אנשים!, כל-כך. בלבלו אותי בחינוכם. מצד אחד אומרים "לא להחזיר" ומנגד אומרים "לעמוד על שלך", מבוגרים טיפשים. פעם אמרתי לאמא שלי ולדודתי שאני אלמד את הילד שלי לא להחזיר. והן אמרו לי שאם ככה אז ירביצו לו והוא יהיה "ילד כאפות". פשוט סתומות אמיתיות. באמת. ואחרי שסוף סוף בחיי למדתי לשבור שתיקה ולהשיב לאנשים כגמולם, טבעתי בנקיפות מצפון מחפירות ומשיפוטיות מהסביבה. ועכשיו גם מסתבר שיש קארמה בסיפור. שברגע שאני מחזירה אני חלק ממעגל קארמה אכזרי בו הכול חוזר אליי. ושיום יבוא אני כנראה אשלם. חשבתי ששילמתי מספיק. הלוואי שהייתי יודעת את זה לפניי שלמדתי לקחת אחריות וללמד אנשים את לקחם בעצמי. והכי כואב, זה שאנשים תמיד יתיחסו למה שאמר אדם בכעסו, אבל לא יתייחסו למה שאמרו או עשו שעורר בו את הכעס הזה. וזה לא נכון שאני משתמשת בפה שלי כדי לפגוע. כי ברגע האמת אני שותקת. אני כן יודעת מה הכי פוגע בהם. אבל אני לא אומרת את זה, לא בקול לפחות, ולא בפרצופם. גם כשאני כועסת. אני כן אומרת מאחורי הגב, והרבה פעמים גם מתחרטת על "לשון הרע" שקיימתי, אבל אני לא מתעמתת. אף פעם לא מתעמתת. הקולות שבראשי חרשו את כל הקללות האפשריות. את המשפטים הכי שערורייתיים ומפלצתיים שיגרמו לצואת האדם שמולי להחוויר, כפי שגרם לי. אבל אני לא אומרת את זה, לפחות לא בפרצופו. אני מרכלת עליהם עם מילים כתובות ובקולות פנימיים שאף אחד לא שומע מלבדי. כי שם מותר לי. בראש שלי מותר לי להחזיר. מותר לי להיות רעה. אני לא מתרצת את ניסיון החיים המחורבן שלי למצב הזה. הייתי מעדיפה להיות נקייה גם מבפנים. אבל משהו בי התעקם נורא. הראש שלי זה המקום היחידי שבו אני באמת מרשה לעצמי כמעט הכול. וזה אחד הדברים שמסבירים למה את רוב הזמן אני מבלה בראש שלי. אני קמצנית במעשים כי אני חיה במקום אחר. ורק לפעמים אני מצליחה לטפטף החוצה. זה לא הוגן שבגלגול הבא שלי אצא איזו חיה-מועמדת-לשחיטה רק בגלל שלמדתי את הצורה שבה החיים עובדים. זה לא הוגן. הייתי באמת אצילית פעם. אני אעיד על עצמי ללא בושה שהייתי ילדה מדהימה, אני מסכימה להעיד על אותה ילדה כי היא באמת נותרה רק ילדה, השלתי אותה ממני בעצב רב לפניי שנים רבות והיא באמת שם מאחור. רק בתמונות אני רואה אותה. ילדה שלא פוצעת את פיה לרעה ובולעת ובולעת כדי לא לסטות מערכיי המוסר שלה. היו לי הרבה ערכים שכיום כבר שכחתי איך קוראים להם. אני חושבת שזו אחת הסיבות שכל-כך התאכזבתי מהדת והטפותיה. הייתי מצייתת לחוקי המוסר שלה בכזו קפידה. והרגשתי נבגדת על-ידי אותה אצילות מושתת הדת כשראיתי שהיא לא תרמה לי הרבה מלבד להפוך אותי לשעיר לעזאזל. ערכיי הם היו איתניים כל-כך. והם נופצו. הם לא נשברו!, או התעוותו, הם נופצו!.

הוא אמר שאני אכנס לדיכאון מאוד עמוק בעתיד. וזה היה הרגע שבו דמעותיי פילסו דרכן. חשבתי שעם הדיכאון סיימתי. אבל כנראה שהקשר שלי עם הפרוזאק לא עתיד להגמר. הוא אמר שהדיכאון יהיה חלק מהתיקון שלי. הוא דימה אותי למתכת שהתעקמה לגמרי, ויש צורך להרתיח אותה כדי לישר אותו בחזרה. זוהיתי לגמרי עם המטאפורה הזו והבנתי לחלוטין את כוונתו מבלי שיסביר לי מהי אותה "הרתחה". הדיכאון ימיס אותי ויצוק אותי מחדש "טובה יותר". אבל לפי אילו אמות מידה?. כי כל מה שאותי לימדו שהדרך להתקדם בחיים היא דרך התככנות והרוע. רציתי לומר לו שכבר חוויתי הרתחה כזאת. לא סתם התעקמתי!. הייתי ישרה. הייתי ישרה לגמרי!. אני רוצה לצעוק את זה שכולם ידעו. הדיכאון שלי נבע מזה שעיקמו אותי. הייתי ילדה בת 13 עם לב מצופה בפרוזאק כי לא יכולתי להתמודד עם זה שאני מתעקמת. החיים עיצבו אותי אחרת ממה שהייתי. זה לא תירוץ. אבל זה מה שקרה. זה פלא שאני רק 15% של רוע. ועכשיו אחווה דיכאון מזה שיישרו אותי?. אני אסבול מאותו תהליך?. כמה אירוני. לא הגיע לי עבר כזה. לא הגיע לי שיעקמו אותי מלכתחילה. למה אף אחד לא אמר לי. למה אף אחד לא אמר לי שאלוהים ינקום בשמי. שאלוהים יסגור בשמי את החשבון עם אותם נשמות רעות. לפחות אז הייתי יודעת לא ללכלך את ידיי ואת לשוני.

זה לא הוגן שאענש רק כי התעוותתי כדי להתאים את עצמי להשרדות במציאות מעוותת.

זה לא הוגן.