במכללה בנויה מסורגים שארוגים זה בזה, כמו דפי מתמטיקה עם משבצות גדולות במיוחד. מאחוריהן הכול דיי חשוף, כל חוטי החשמל וצינורות המזגן. אתמול בהיתי בתקרה הזו. ישבנו 25 תלמידים בשולחנות שמסודרים בחי"ת, זה היה שיעור טיפוגרפיה, כולם העתיקו אותיות לניירות פרגמנט ומסגרו את החלל שלהן בעפרונות. אני בחרתי פונט כבד, מסורתי, ומעוטר מאוד, דרוגולין. למ' שלו היה תלתל, ואולי זו הסיבה שבחרתי בו. בשיעור עצמו בהיתי בתקרה רוב הזמן. קרום של דמעות חימם לי את האישונים, וזה היה נעים. אורות הפלורסנט הצטמצמו לרגע וקרני האור נשברו בגלל התנועה הרטובה של המים על העיניים שלי, גם זה היה נעים. תהיתי כמה חזקה התקרה הזו. חשבתי לעצמי שאם רשת הברזלים האלו מחזיקה את המנורות הכבדות הללו, אולי היא גם תעמוד במשקל שלי. גם החלון היה נראה יעיל למדי למטרה זו, היות והיינו בקומה שישית. אני אוהבת את הנוף משם. אורבאני, מטושטש בשקיעה, גדוש בניינים ומטוסים שעוברים מאחוריהם כל שעה בערך, ונראים כאילו הם עומדים לנחות לתוך הבניינים עצמם. המוזיקה הדרמטית בראשי שוכחת כשהם עוברים מהצד השני של הבניין.

נראה כמעט רומנטי לקפוץ משם. אבל אלו רק מחשבות. באותו יום חזרתי הביתה שחוקה. הלכתי לישון. התעוררתי בלילה. רבתי עם הגבר שמזיין אותי באופן קבוע. הוא אמר שאני דרמטית. אולי זה נכון. הוא אמר שאין לי זכות להגיד שאני במצוקה נפשית, כי לא נאנסתי, או עברתי התעללות פיזית. וזה כבר לא נכון.

אני רואה דברים במטאפורות. אפשר לייחס את זה לדרמטיות מסוימת. אבל הכאב והייאוש שלי לא צומחים משם, זה לא הבסיס שלהם, זו רק דרך הביטוי שלהם. לילה שלם בכיתי. מתחושת הזלזול וחוסר האונים, שככה הוא חושב לגביי, ואין לי איך להוכיח אחרת. שום צילום רנטגן לא יעזור פה. הכן ציור שחיכה שאגע בו נותר ריק. אי אפשר להעתיק מודל מהתבוננות כשיש ערפל בעיניים וסדקים במשקפיים. בסוף נרדמתי, בהחלטה שמחר לא אלך ללימודים. זה היום השני שפספסתי בגלל שלא יכולתי לנקות את הראש ולסיים שיעורים, או אפילו להתחיל אותם, ולהגיע לשיעור. פעם שלישית ומעיפים אותי, ככה הם אומרים. אז כרגע נעדרתי מארבעה קורסים, פעם אחת מכל קורס. יש לי עוד פעמיים כאלה "ללא הצדקה", בשאר הפעמים זה יהיה מוצדק רק אם אגסוס. כלומר, גם בימים אלו אני גוססת, אבל לך תוכיח את זה, לך תראה נפש עם עובש. אנשים הם שטחיים וטיפשים, הם לא מאמינים למה שהם לא רואים, ובכל זאת הם מאמינים באלוהים.

"מאמי.. אם לא עברת התעללות פיזית או נפשית מההורים אבל בקטע רציני של ממש או אונס או כל מקרה אחר זה לא מצוקה.." ככה הוא אמר "זה סתם דרמטיות", הוא סיכם.

הוא אמר לי "טוב תשמעי, איתי את לא מדברת ככה", ב-"ככה" הוא כנראה התכוון בכנות. הוא רגיל לכלבות שטחיות וחסרות רגש. באותו רגע הבטחתי לעצמי שהוא לא ייגע בי יותר.

הם יתייחסו אלייך כדרמטית, זייפנית, עצלנית, טיפשה, מיותרת, חסרת אחריות, והרשימה עוד נמשכת. ולא תוכלי לעשות שום דבר כדי לזכך את זהותך בראשם. כי לא נאנסת, כי לא עברת התעללות פיזית, כי אבא שלך לא זיין לך את הצורה.

רק כי פיזיות זה כל מה שהם רואים. הם יבינו רק אם אחתוך לעצמי את הגרון מול העיניים שלהם. או שהם יכנסו לכיתה ואהיה שם תלויה. או שכל הגולגולת שלי תהיה מרוסקת למדרכה. רק אז ירד להם האסימון, "אז כנראה שהיא לא הייתי עצלנית, מיותרת, טיפשה, דרמטית וחסרת אחריות, אולי פשוט באמת היה לה קשה להתמודד עם דברים, אולי היא פשוט איבדה רצון להתמודד איתם".

אני לא שייכת לעולם הזה.