יצאתי משם.

הסתלקתי.

ברחתי.

עוד ביציאה, במהלך בריחתי הפלתי את בקבוק הבירה והמשכתי לרוץ.

אוליבר רץ אחרי, לא הרפה.

עד שלבסוף איבד אותי.

כנראה שב למועדון, כנראה נשאר לחפש אותי.

לא יודעת, וכבר לא ממש אכפת לי.

התיישבתי על אחד הספסלים, מוארת רק באורו החלוש של פנס הרחוב.

"גם אתה עייף כמוני , מה?" דיברתי בשקט אל פנס הלילה, כאילו שמע אותי.

התכרבלתי בתוך בגדי.

בגדי ואורו החלוש של פנס הלילה היו הדברים היחידים שחיממו אותי.

הדמעות החלו זולגות לאיטם מעייני העייפות, וכבר לא היה לי אכפת.

שערי נדבק לפני, הפריע לעני, כבר לא היה לי אכפת.

המכוניות חלפו על פני, ואני נשארתי בספסל, לפתע נעצרה אחת המכוניות, דמות לא ברורה יצאה ממנה.

לא היה ברור אם זה נער, נערה, אדם או אישה.

קול באס עבה ומוכר אמר בקול רם "למה את יושבת פה? בחושך,בכפור, לבד? בואי."

לא התנגדתי, הלכתי איתו.

נכנסתי למכונית,

שקעתי במחשבות, לבסוף נרדמתי.

~

התעוררתי כאשר קרניים דקיקות של שמש, שנכנסו מבעד לתריסי החלון הסגורים כמעט, נפלו על פני.

כאשר פתחתי את תריסי החלון, בשמיים נראו עננים, שלבנתיים הספיקו להסתיר את השמש.

המדרכה הייתה רטובה וכך גם הכביש.

החלו להופיע על החלון טפטופי גשם קלילים, שנהפכו לתיפופים רועמים.

יצאתי מהחדר, והתקדמתי לעבר המטבח.

"אלכס!בוקר טוב חמודה." אנג'ל בירכה אותי בחיבוק נעים ומחמם.

"איך ישנת?" שאל אותי ג'ו, עם חיוך מתוק על שפתיו.

אנג'ל וג'ו, היו שניהם אנשים מדהימים.

הם היו בני דודי, תאומים, היו פחות או יותר גדולים ממני כבחמש שנים.

לשניהם עניים תכולות-אפורות, לאנג'ל שיער שטני ארוך-ארוך, ואילו לג'ו שיער שחור כפחם.

התיישבתי ליד השולחן, לצידו של ג'ו.

"בוקר טוב גם לכם. הלילה עבר בסדר. תודה." עניתי להם בקול הכי מתוק שהצלחתי לגייס.

אנג'ל הגישה צלחת מלאת פנקייקים עם כל התוספות שאפשר להעלות על הדעת.

סירופ מייפל, סירופ שוקולד, אגוזים, קצפת , ריבה, דובדבנים וגלידה.

"הסתער!!" צעק ג'ו.

ג'ו לקח לעצמו לפחות שלושה בפנקייקים רק לאחר שדחף לצלחתי ולצלחתה של אנג'ל כל אחת שניים.

רציתי להתנגד, אבל ידעתי שהוא יכעס עליי. העדפתי לשתוק ולאכול.

לאחר ארוחת הבוקר הנפלאה, ג'ו יצא לעבודתו, והבטיח שכאשר יחזור נצא כולנו לארוחת ערב.

הלכתי לחדרי, נשכבתי על המיטה ושקעתי במחשבות.

~

צלצול הטלפון הקפיץ אותי ממקומי.

כנראה נרדמתי ולא הרגשתי.

עניתי לטלפון.

"הלו?" אמרתי בקול שקט.

קול מוכר החזיר לי צעקה.

"אלכס!!!לאן ברחת לי אתמול?!השתגעתי בחיפושים אחרייך!!את מטורפת או משהו כזה?!"

זאת הייתה סאם. זאת אומרת סמנתה. זאת אומרת, השם שלה זה סמנתה, אבל אנחנו קוראים לה סאם.

"סאם!תפסיקי לצרוח,הירגעי, בבקשה ממך." החזרתי בתשובה.

"להירגע?!אלכס, את משוגעת או מה?איך יכולת לברוח לי ככה אתמול?!" אמרה בטון כועס יותר, אך בקול חלש יותר.

"אני לא רוצה לדבר על זה בטלפון." יריתי במהירות כדי שאנג'ל לא תשמע.

"אז איפה?"

"בתחנת האוטובוס ליד הקניון, אני זקוקה לאוויר."

"בסדר, עוד שעה?"

"כן, עוד שעה." עניתי וניתקתי.

~

הבטתי במראה.

נערה גבוהה יחסית, בעלת שיער ג'ינג'י מתולתל וארוך, עם עניים חומות עם זיק קל של ירוק הביטה עלי.

"השתנתי, גם מבפנים וגם מבחוץ." דיברתי אל עצמי.

לבשתי חולצה ירוקה ארוכה עם ג'ינס כהה ארוך , הסתרקתי מעט, ויצאתי לכיוונה של סאם.

הגעתי אל תחנת האוטובוס, ומרחוק עוד הבחנתי בסאם.

למרות שלא הייתה גבוהה , אפשר לומר אפילו נמוכה, אבל אי אפשר היה לא להבחין בעורה הלבן [שגם אם תשב אפילו 10 שעות בשמש עורה יישאר לבן כשל תינוק שזה עתה נולד], ובשערה הבלונדיני שסנוור את כל מי שרק הסתכל עליו, אפילו שהיה קלוע לשתי צמותיה הקבועות והיפות.

התחלנו לצעוד לעבר הקניון בדממה.

נכנסנו לתוך הקניון והתיישבנו ליד שולחנות בית הקפה.

המלצר ניגש אלינו וביקש מאיתנו הזמנה.

"אמ.. אני אקח קפוצ'ינו נטול קפאין,ונטול סוכר על בסיס חלב" אמרה לו סאם.

"אני אקח אייס וניל" עניתי.

"הזמנתכן תגיע בעוד כעשר דקות גבירותיי." ענה והסתלק.

"עכשיו את מוכנה להסביר לי לעזאזל למה ברחת לי אתמול?!" דיברה אליי סאם בקול נוקשה.

סאם הייתה החברה הכי טובה שלי, וידעה לקרוא את הבעות פניי, גם אם לא רציתי שהיא תגלה דבר.

"אלכס, אני חברה שלך, אני רוצה שיהיה לך רק טוב, לא שתסבלי. את יודעת את זה. אז תספרי לי, אני רוצה להבין. אוליבר התנהג כמו מטורף ברגע שראה שברחת ככה. מה קרה?"

לא רציתי לענות לה. רציתי לברוח משם. לא לדבר לא כלום.

"זה בקשר להורים שלך מה?" שאלה בקול חלש.

המלצר הופיע עם ההזמנות שלנו, והסתכל על סאם במבט מוזר למדי.

לאחר מכן הסתלק.

"את מוכנה לא לדבר איתי על זה, בבקשה סאם. כשאני אהיה מוכנה להסביר, אני אסביר.בבקשה אל תשאלי אותי על זה יותר." עניתי בקול חלש. במהלך כל הזמן ניסיתי לעצור את הדמעות, אבל זהו. הגעתי לנקודת השבירה שלי. התפרצתי. הדמעות ירדו ולא רצו להפסיק.

"טוב. איך שאת רוצה." ענתה סאם, וחיבקה אותי.