בדיוק באמצע ינואר.
פרק 3.
"כן עורך-דין, מדוע את כל-כך מופתעת?" שאל ג'ו בפליאה.
"מה לי ולעורכי-דין?" שאלתי.
"הם אמרו שזה בכדי לסגור את עניין האימוץ, אני חושב."
"אבל אני לא יכולה להירשם כבת של שניכם. אתם הרי אחים. שלא לדבר על תאומים."
"לא טיפשונת." צחקה אנג'ל.
"את תרשמי בתעודת הזהות שלי או של ג'ו כבת של אחד מאיתנו, לא יפריע לך אצל מי להירשם, נכון?" שאלה , אפשר לומר כשאלה רטורית.
"לא, כמובן שלא." אמרתי, "העיקר להישאר קרובה לשניכם."
"יופי. אז מה שאומר שמחר נלך שנינו, כבר לקחתי חופש מהעבודה." חייך ג'ו.
"הא, ומחר אני מבטיח לקיים את הארוחה שהטחתי להיום." וחייך חיוך גדול יותר.
"לא ג'ו, באמת שאין צורך. זה ממש מיותר." אמרתי, מנסה להדחיקו מהרעיון.
"לא!אני עומד בתוקף שמחר נצא לארוחת צהריים כבני דודים!" גיחך ג'ו.
"בסדר,בסדר. מחר אחרי הפגישה עם עורכי-הדין נצא לארוחת צהריים כבני דודים." חייכתי אליו.
"יופי. אני שמח לשמוע שאת מסכימה ושמחה עם ההחלטה." אמר ג'ו ופרצו נראה מאושר אף יותר.
"אני מצטערת, אבל אני נורא עייפה, אני חושבת שאלך לישון." אמרתי, ונגשתי לתת לג'ו חיבוק לילה טוב, כך גם לאנג'ל.
"לילה טוב מתוקה." אמרה אנג'ל.
"לילה טוב." אמר ג'ו.
~
התעוררתי לצליליו הרועמים של הטלפון.
"הלו?" שאלתי בקול עייף.
השעה הייתה כשמונה בבוקר.
"אלכס!איפה את?!" התרעם עליי קולה המוכר של סאם.
"בבית,ישנה!" החזרתי לה בקול.
"אם את ישנה, איך את מדברת איתי?" שאלה בטון מתחכם.
"אויי, די כבר. רצית משהו מיוחד?" שאלתי, משתדלת שלא להירדם שוב.
"הא,כן. איך היה אתמול עם אוליבר?ומדוע לא הגעת לבית הספר?" שאלה.
"לא הגעתי לבית-הספר, כי אני צריכה לנסוע לפגישה אצל עורך-דין עם ג'ו, ואתמול עם אוליבר, היה נחמד, אבל זה לא לטלפון. היום בחמש, אני אבוא אלייך,בסדר?" עניתי בקול מאושר.
"בסדר גמור. תהני." אמרה וניתקה.
החלטתי לא לחזור לישון, והלכתי למקלחת.
כאשר סיימתי להתקלח, מראת המקלחת התמלאה אדים. הבטתי בבבואתי המטושטשת.
"הינה, ככה. ככה בדיוק רואה אותי העולם שסביבי.משהו שונה. מטושטש. לא ברור." אמר קול בתוכי.
"אם כך, מדוע יש לך את סאם?! ואת אוליבר שכל-כך אוהב אותך ודואג לך?!" התרעם בתוכי קול אחר.
"אוליבר לא אוהב אותי!וסאם איתי, כי כנראה אין לה עם מי להיות!"
"אוי, את יודעת שאת מדברת שטויות!סביב אוליבר יש בנות שמעוניינות בו, אבל הוא מתעקש להיות איתך!וסאם?!כי אין לה עם מי להיות?!באמת. את בעצמך ראית כמה אנשים מתגודדים סביבה! הם נשארים איתך כי הם אוהבים אותך!"
"מספיק!" צעקתי בתוכי. ושני הקולות דממו מיד.
~
יצאתי מהמקלחת והלכתי לכיוון המטבח. הבית דמם. אנג'ל וג'ו ישנו שניהם. החלטתי להכין להם ארוחת בוקר חגיגית. הרי מגיע להם.
הלכתי והתחלתי להכין את ארוחת הבוקר.
לאחר כחצי שעה קמו שניהם, ובדיוק סיימתי להכין הכול ולנקות.
"בוקר-טוב!" אמרתי בקול קופצני ומצחקק.
"בוקר מצוין." ענתה אנג'ל.
"את מאושרת לקראת הפגישה?" גיחך ג'ו.
"כן. אפשר לומר." אמרתי, למרות שהייתי יותר מאושרת מליל אמש עם אוליבר. גיחכתי לעצמי.
"הוי, אלכס! לא היית צריכה לטרוח בהכנת ארוחת הבוקר!" אמרה לי אנג'ל.
"לא, זה בסדר. סאם העירה אותי מוקדם גם ככה, ולא הצלחתי להירדם בחזרה. העדפתי לעשות משהו אחר במקום." עניתי ותליתי חיוך על שפתי.
ג'ו כבר התחיל לאכול, ולאחר כחמש דקות לא השאיר דבר בצלחתו.
"אוקי. מוכנה לצאת?" שאל.אנג'ל ואני הסתכלנו עליו בפליאה.
"כבר סיימת?!" שאלה אנג'ל. "הרי רק לפני רגע התחלת לאכול!" אמרה, עם פליאה גדולה יותר בקולה.
"היית רעב." גיחך.
"אני מוכנה לצאת." אמרתי.
"אבל אלכס! לא אכלת דבר!" צעקה עליי אנג'ל.
"זה בסדר, אכלתי כבר פרוסת עוגה עם כוס של קפה. אל תדאגי." אמרתי עם חיוך.
"יופי.אז קדימה בואי נצא." חייך אלי ג'ו.
~
הגענו למשרד עורכי הדין. עלינו במעלית עד לקומה החמש-עשרה, ונכנסנו למשרדו של עורך-הדין.
מזכירתו פנתה אלינו.
"שלום." אמרה בקול קריר.
"שלום." החזיר לה ג'ו בקולו החמים.
"מה אני יכולה לעשות בעבורכם?" שאלה, הפעם עם קול חביב יותר מאשר קולה הקודם.
"יש לנו פגישה עם עורך-הדין רוברט וונג." אמר ג'ו.
"הא, כמובן. בנוגע לירושה?אתה ג'ו ? ואת בוודאי אלכסה?" אמרה האישה.
הסתכלתי על ג'ו בפליאה.
"ירושה? יש כאן בוודאי טעות גברתי. אנחנו בנו בנוגע לאימוץ." אמרתי לאישה.
"לא, אין כאן שום טעות. אתם ראשיים להיכנס, המשרד הוא עוד קומה למעלה, חדר שבע-עשרה, על הדלת כתוב רוברט וונג באותיות מוזהבות."
יצאנו מהמשרד וחיכינו למעלית שתגיע.
"ירושה?!" יריתי לעבר ג'ו בקול עצבני.
נכנסנו למעלית.
"כן. ירושה. אמרתי אימוץ, כי ידעתי שאם אגיד ירושה תתנגדי בכל תוקף לבוא איתי.
אז אמרתי אימוץ. עובדה שבאת. והינה ראית עד כמה כעסת עליי כי אמרו לך שזה בנוגע לירושה." אמר בקול רגוע.
"כן! כי שיקרת לי! ג'ו! אם מהתחלה היית אומר לי שמדובר בירושה ולא באימוץ, הייתי באה. אבל לא היית צריך לשקר לי!" אמרתי, עם פחות כעס בקולי.
"אני מצטער." אמר בקול שקט.
"זה בסדר. אבל פעם הבאה, בלי שקרים." אמרתי.
הגענו למשרד של עורך-הדין. ג'ו דפק על דלת.
"יבוא." נשמע קריאה מבפנים.
"עורך-דין וונג?" אמר ג'ו בקול מבויש שלא התאים לו.
"כן. אתה בוודאי ג'ו נכון?" אמר בחיוך.
"כן. אל, בואי היכנסי." אמר ג'ו.
"הא, את בוודאי אלכסה. יורשת העצר." אמר עורך הדין, מחייך אף יותר.
"אלכס. זאת אומרת, אני מעדיפה אלכס." אמרתי, והחזקתי את ידו של ג'ו.
"בוודאי. אז, אפשר לגשת לעניין?" שאל.
"כן, אפשר." עניתי בקול חלש, ומחצתי לג'ו את היד.
"אז ככה. אדון וגברת סטונס, השאירו רכוש רב, לכן ביקשו שיתחלק בין כל קרוביהם." אמר אדון וונג.
"קודם כל, הם ביקשו שידאגו לך, אלכס. הם ביקשו שתגיעי אל האנשים שאת רוצה להמשיך לחיות איתם, ושאותם אנשים יחשבו לאפוטרופוסים שלך עד שתגיעי לגיל 18. זאת אומרת, עד לעוד שנתיים." הוא עצר, ולגם מעט מים מכוסו. לאחר מכן, המשיך.
"כיוון שאת ביתם היחידה, לך הם הורישו את רוב הדברים. אך, בכדי לפרט לכם את פרטי הירושה המדויקים, אני נאלץ לבקש מכם ללכת, ולחזור אם האנשים הנוספים. לכן, אם אתם מעוניינים, אני אקיים פגישה נוספת, ואדבר גם עם אותם אנשים. זה בסדר מצדכם?"
הנהנתי לג'ו.
"כן, בסדר." ענה לו ג'ו.
~
יצאנו ממשרד עורך-הדין, וירדנו אל חניון המכוניות, נכנסנו למכוניתו של ג'ו.
"אז. לאיזו מסעדה את רוצה ללכת?" שאל ג'ו בחיוך.
"מה שתחליט ג'ו. לא ממש אכפת לי." החזרתי לו חיוך.
"אוקי. בואי נלך לאכול סושי." צחק ג'ו, ונכנס למכונית. נכנסתי גם אני.
"אתה רוצה לגרום לי לאכול דגים בכוח מה?!" צחקתי עליו.
"לא דגים ולא בשר." אמרתי בהחלטיות, כאשר חיוך מתפרס על פניי.
ג'ו התניע את המכונית ויצא מהחניון.
"אז פיצה?" שאל.
"פיצה." עניתי בחיוך.
ג'ו החנה את המכונית על-יד הפיצרייה. נכנסנו פנימה.
"קדימה. לכי לבחור לך מה שאת רוצה, ובשבילי תזמיני 3 משולשים עם זיתים." צחק.
"אתה שמן אתה יודע?" צחקתי.
"אני?! שמן?! את ואנג'ל החלקתן שתיכן על הראש אני מבין! אתם בטוח מבלבלות ביני לבין מישהו אחר." צחק וטפח על בטנו.
נגשתי אל הדלפק. פתאום פרצוף מוכר הסתכל עליי.
"אלכס?!"
~
איך היה?
תגיבו בבקשה.
אני.(:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
