ארגמן.

משוגעת כבר לא תהיה ההגדרה שתתאר את המצב שלי.

הגעתי לבסיס החדש.

בהתחלה הייתי בשוק. גם כי אני ממשיכה לא לשמוע ממנה שום דבר.

וכי לא שלחתי לה הודעה אחת אפילו כל השבוע.

היה מוזר.

יש לי חיילת מהמחזור שלי שזה עושה את הדברים קצת קשים יותר.

אבל אנחנו בסדר. יש גם כאלה שהן ממחזורים לפניי, אבל גם איתן אני מסתדרת.

לא חשבתי שיהיה כל כך קשה להכנס לתפקיד הסמלת בחמל.

אבל יש עוד הרבה עבודה לפניי ואיך שהוא אני בטוחה שיהיה בסדר.

אז הגעתי לשם ביום שלישי שעבר וכבר ביום השני שלי יצא שראיתי שתי בנות,

מ"צקיות.

אחת מהן דומה למפקצית שלי מהקורס והשניה לרספית.

באמת שהיה לי קשה אחרי שהייתי דלוקה על המפקצית חצי מהקורס

ואחרי שגיליתי שהרספית בקטע ויש לה חברה.

בכל אופן, התחלתי לבחון אותן ולאט לאט התחלתי להבין שיש סיכוי שהן גם בקטע.

בהמשך הימים ראיתי אותן ממש קצת..אני אקרא לאחת 'רות' ולשניה קוראים רוני.

עד שכבר לא ראיתי את 'רות' יותר והתחלתי לראות את רוני הרבה ממה שציפיתי.

פתאום המבטים שלנו נפגשו יותר. פתאום מצאתי את עצמי מסתכלת עליה.

בוחנת כל מה שרק אפשר לבחון.

ולא להפתעתי, מצאתי בחורה יפה, מתוקה, מלאת חן ורוגע. קטנת מימדים עם שיער ארוך שופע חיים בצבע חום.

את העיניים, הדבר הכי חשוב, עדיין לא יצא לי לראות מקרוב. לדעת איזה צבע מסתתר בתוכן.

אני רק יודעת שהן קטנות. גם חיוך ממנה עדיין לא קיבלתי כמו שצריך. אחד כזה ממש קטן.

וזה מה שמביא אותי להמשך הסיפור.

לפני יומיים, יצא שהלכתי עם שתי חיילות שלי לאכול בחד"א, להפתעתי, לאחר שלא ראיתי אותה כל היום,

נתקלתי בה דווקא שם. אוכלת עם שתי חברות שלה ממג"ב.

בכל אופן, ניגשנו לשולחן דיי רחוק, אך אני ישבתי עם הפנים אליה.

קרוב ל5 דקות שאנחנו מסתכלות אחת לכיוון של השניה, בלי רמזים מסויימים, בלי דיבורים מיותרים, רק מבטים.

ואז היא שתתה שוקו וחייכה בזמן שהיא שותה.

בשלב הזה אני כבר לא יכולתי שלאכול, אז הפסקתי ופתחתי גם אני את השוקו שלי.

נשארנו שתינו עם שקית שוקו וחיוך בפה. היה נדמה כאילו מלחמת חיוכים מוזרה הולכת בינינו.

אבל אני הפסדתי, כי החיילות שלי בדיוק קמו מהשולחן.

כל כך רציתי להשאר שם. לא היה אכפת לי מהאוכל, מהשוקו. מכלום. רציתי רק לשבת בשולחן ההוא ולחייך אליה ולהסתכל עליה מחייכת אליי.

לא היה מראה יותר יפה ממנה באותם רגעים.

מאז לא ראיתי אותה שוב.

יום למחרת, חיכיתי לראות אותה. אבל כל הבוקר לא יצא.

הייתי קצת מדוכדכת. ואז שתי חיילות שלי קראו לי לאכול איתן. הלכתי להוציא חמגשית מהחמל ויצאתי החוצה.

בזמן שפתחתי את הדלת, אני נדהמת לראות אותה מחוץ לה, ליד השולחן.

הייתי נורא מופתעת, לכן גם המבט שלי יצא קצת המום.

היא הסתכלה חזרה. והמשיכה לדבר בפלאפון. אחרי כמה דקות התנתקה השיחה כי באיזור הזה אין קליטה כמעט.

שמעתי אותה ממלמלת "אוף, כוסאמק" וזהו. הלכתי לכיוון המטבח.

ישבנו כבר לאכול ולא הבנתי כמה זמן לוקח לה להגיע.

זה קצת הלחיץ אותי, אז בכוונה אכלתי לאט וניסיתי למצוא תירוצים להשאיר את החיילות שלי איתי. זה עבד רק למשך 3 דקות.

היא הגיעה.

ניסיתי שיהיה בינינו קשר עין, שתנסה לעשות את התהליך הזה עד לישיבה כמה שיותר מהיר.

היא באמת עשתה אותו יחסית מהיר. הדפיקות לב שלי התחילו להשתלט עליי מהר משחשבתי.

אבל האושר הזמני הזה באמת היה זמני ויכולתי להשאר בדיוק לדקות בודדות ולראות אותה.

מה שכן, היא ניסתה כל הזדמנות קטנה שהיתה לה להגניב מבט מבין החמישה אנשים שישבו בשולחן שלה ושלי ביחד.

ניסיתי לעזור לה, שלא תתאמץ יותר מדיי. חוץ מזה, שגם אני רציתי לראות אותה.

הדקות האלה אמנם היו קצרות, אבל שוות הכל.

אחר הצהריים הגיע. כל היום הייתי בחמל, למדתי.

בסביבות 5 המ"פ הגיעה לביקור, אז ניצלתי את הרגע לצאת לעשן.

היה כל כך חם.

התפללתי שאני אראה אותה. שהיא תעבור באיזור, גם אם זה לדקה אחת בודדה.

לאחר כחצי דקה, אם אני זוכרת טוב, אני מסובבת את המבט שמאלה ולתדהמתי אני רואה את השיער הארוך שלך מתבדר לו ברוח.

חשבתי שאני הוזה לרגע. רק שהתבאסתי שלא הספקתי לראות את הפנים שלה.

ייחלתי לרגע שבו היא תחזור. אבל כנראה שזה לא היה בכוחי.

ונגמר לי היום מבלי שהצלחתי לראות אותה שוב.

בוקר למחרת, קמתי מוקדם יחסית. הלכתי להתקלח כשבצאתי מהמקלחת,

שמעתי קולות של גבר קורא לבנות במגורים שלנו.

הדבר היחידי ששמעתי היה "אתן יכולות להעיר את הבנות בחדר 19? אנחנו מתקנים מזגנים.."

כששמעתי את המספר 19, אני חושבת שהלב שלי הפסיק לפעום לכמה שניות.

היא נמצאת בחדר 19.

הלכתי מהר להתלבש בחדר שלי. לא ראיתי אף אחד יוצא עדיין מהחדר שלה.

סיימתי להתארגן ורציתי להכין לי קפה.

מים לא היו בקומקום, אז הייתי צריכה ללכת לשירותים למלא.

יצאתי מהחדר לשירותים כששוב, להפתעתי אני מוצאת את עצמי רואה אותה, בפיג'מה החמודה שלה, מצחצחת שיניים..

לא ידעתי מה לעשות עם עצמי.

אבל הגנבתי אליה מבט קטן. היא הגניבה בחזרה.

בזה זה נגמר. הלכתי במהירות לחדר שלי ורק חייכתי בדרך.

זהו. השלושה ימים הכי מוזרים שאי פעם היו לי.

מעניין אם זה יתפתח לכיוון מסויים.

ביום חמישי האחרון, עשיתי צעד שבחיים לא חשבתי שאני אעשה.

אני לא אחת שעושה את הצעד הראשון. שום צעד אפשר לומר.

במיוחד כשמישהי מוצאת חן בעיני.

אבל..היא משהו שונה. היא משהו מיוחד. לא יודעת, קשה לי להסביר.

זה יבוא עם הזמן. אני בטוחה.

קמתי בבוקר, התארגנתי ללכת הביתה.

כשסיימתי, לקחתי חתיכת דף קטנה מהמחברת שלי וכתבתי "שיהיה סופ"ש מהנה.." הוספתי סמיילי בצד,

קיפלתי קיפול אחד וזהו.

כשיצאתי מהמגורים החלקתי אותו בדלת ויצאתי משם במהירות.

אף אחד לא ראה אותי באותה השעה.

אין לי מה לדאוג.

יצאתי לחג.

אני לא יודעת מתי אני אראה אותה שוב.

אני לא יודעת אם היא סוגרת שבת או לא ואני לא יודעת את סבב היציאות שלה.

זה ממש מתסכל אותי.

אני מקווה שלא יהיו פאדיחות בעקבות הפתקון הזה.

אני לא ארצה להתחיל את השירות כשהחיילות שלי יודעות עליי.

לא תודה. מספיק חרא אכלתי בעקבות זה.

אני באמת רוצה שמשהו טוב יקרה. ואני רוצה שזה יקרה איתה.

אני מנסה לעשות הכל כדי לשכוח ממנה. היא עדיין לא יוצאת לי מהראש,

אבל אני מנסה. באמת שכן.

היא אחת האהבות הקשות ביותר. אבל אני רק מקווה שאני אצליח ושזה יפסיק לכאוב לי כל כך.

הלוואי שהיא היתה אומרת משהו. כל דבר.

רק שהייתי מבינה איפה אנחנו עומדות.

איך עשיתי לעצמי את זה כשהתאהבתי בה?

מה חשבתי לעצמי.

ואיך יוצאים מזה עכשיו?

אני מקווה שרוני תהיה פתרון לשכוח מכל הכאב..

להתחיל משהו חדש ויפה. בדיוק כמוה.

היא מרעננת ויש לה יופי מרגיע כזה.

וגם את הקול שלה אני אוהבת. הוא basי כזה..נעים לי איתו.

הלוואי שהיתה לי דרך לתקשר איתה. איכשהו.

הייתי עושה הכל. באמת.

היא שינתה לי את כל צורת המחשבה ההגיונית בראש.

לא יותר מש'. הלב שלי תופס מקום רב בשבילה עדיין.

לאט לאט, בקצב הזה, אם אני לא אשמע ממנה בקרוב, אני חושבת שהמקום יתחיל להתרוקן.

לצערי.

היא הביאה את זה על עצמה וגם עליי. אין אשמים פה.

אבל..יש השלכות לבחירות שהיא עשתה.

חבל שזה היה צריך להסתיים ככה. אם אפשר לומר את זה בכלל.

אני לא רוצה. לא מסוגלת באמת לחשוב על "סוף". אסור לי.

זו היא.. הקטנה שלי. זו שגרמה לי להכיר בחיוך ולהאמין בעצמי מחדש.

לא יכולה לשכוח אותה מאחור. פשוט לא הגיוני.

עדיף שאני אפסיק לחשוב על הדברים בצורה הזו.

אולי כדאי לחכות עוד קצת. עוד קצת.

ולהאמין.

אני מפחדת להשבר בגללה. בגלל הגעגוע שלא נגמר והאהבה הנכזבת הזו.

והמחשבות שלא מרפות ממני.

והכאב הפנימי.

מפחדת שהפתרון יהיה כאב אחר. הכאב הרע.

זה שאסור להביא.

זה שאסור לעשות.

הכאב החיצוני הזה שרק מכער את החיים ואותי במקביל.

כאב שרק עושה רע לאנשים ומדאיג.

לא רוצה לכאוב.

לא ככה ולא ככה.

לא רוצה לאכזב אותך.

אבל..תחזרי אליי כבר.

אני נעלמת בלעדייך.

מרגישה שאין צורך לחיות..אין לי סיבה.

לא ממשית. לא משמעותית.

אין לי חשק.

פשוט תחזרי.....