ארגמן.

אם יכולתי, הייתי באה עד אלייך..

דופקת בדלתך ונכנסת מבלי לחכות לתשובה.

אם יכולתי, הייתי נגשת אלייך,

פושטת ממך את כל המסיכות שצמודות לפנייך

את הסמרטוטים שעטפת גופך בהם.

הייתי מלטפת כל צלקת ופצע שעדיין כואבים.

ושואבת כל מחשבה רעה ושלילית מראשך.

הייתי גורמת לך לומר לי את כל האמת.

היית בוכה דמעות טהורות.

חיבוק אחד ממך והכל היה שב לקדמותו.

הלוואי שהיית מסתכלת במראה ומחייכת לעצמך.

אני מתגעגעת לחיוך שלך.

וגם לשיער. ולריח.

ולצחוק המתגלגל שלך.

הלוואי שלא היית כמו מחלה..

חדרת אליי לתוך הלב, המח והנשמה.

את מסתובבת לך חופשיה בתוך גופי

ומרסקת לי את כל קו מחשבה הגיוני.

שימצאו לך כבר נוגדן ילדונת.

לא יכולה לשאת את הכאב יותר.

מאז שאת כבר לא,

אני ריקה.

מתבוססת בתוך המילים שלי, שהשארתי לך.

במיוחד בשבילך.

גם הציור עוד כאן..מחכה שתבואי לקחת אותו.

אך מתי?

האם את מתנהגת כך בכוונה?

האם את מודעת לנזק האין סופי הזה שאת גורמת לי?

בסוף עוד לא אוכל לאהוב שוב..

מה עשית לי?

הלוואי שהייתי יכולה לשכוח ממך. להפריח אותך ממחשבותיי.

את הנדודים שלי. את הבריחה שלי.

אבל את לא באמת נמצאת כשאני צריכה אותך.

אז מה? מה אעשה עם האשליה שאת איתי? הרי את לא תחזרי..לפחות לא בקרוב.

ואני מנסה לשכוח, באמת שכן.

היא אפילו עושה לי קצת פרפרים בבטן.

כן, יש מישהי חדשה.

הלוואי שהיא תגרום לי לפרוח שוב.

לשכוח אותך סופית.

מקווה שזה לא איזה משחק צבוע שאת משחקת בו.

אני לא יודעת אם להתייחס אלייך כשקרנית.

כי זה פשוט לא את. את לא יכולה להיות כזו.

את הבנאדם שאני הכי אהבתי בזמן האחרון.

היחיד שיכולתי לדבר איתו ולהקשיב לו.

היחיד שהאמנתי לו. היחיד שהייתי עושה הכל בשבילו.

היחיד שהבטחתי לו הבטחה וקיימתי עד עכשיו.

ולצערי..היחיד שגם אני מפחדת להפר אותה.

לא יודעת מה לעשות.. קשה לי עם ה"פרידה" הלא חוקית הזו.

לא אמרת שלום אפילו. אני לא אשכח לך את זה לעולם.

קשה לכעוס עלייך. למרות שאני רוצה. אני משתוקקת לכעוס עלייך

ולהתאכזב ממך ולשנוא אותך גם.

אם רק היה אפשר. אם רק יכולתי.

אם רק הייתי יכולה להעלות אותך במחשבה שלי כשאני אומרת את המילים האלו.

אבל לא. דמויות אחרות כן עולות לי בראש..

אבל את, את לא.

את נמצאת במקום הכי חם ונעים בגוף שלי.

בתוך הלב. המקום שהכי אוהב. אותך.

מכל העולם. המקום שבחיים לא יפסיק לפעום רק כי את מחייה אותו.

רק כי את נותנת לו עוד סיבה לחיות.

התאים שלי במח עדיין לא נשרפו כולם.

רק מהמחשבה עלייך...

תהיי בנאדם.

ותדעי לחזור אליי.

הגעגועים אין סוף.

ואם יש דבר שאני לא מתגעגעת אליו,

זה הדבר החד הזה שמאכזב אותך.

אז...

אל תגרמי לי להגיע למצב הזה.

אסור לי להשבר.

תמיד אמרת לי את זה.

זוכרת?