אין גבול לשגעון.
כבר כמה לילות לא שקטים.
40 מעלות חום ולא צונח מטה.
רק אני, רק אני.
המחברת הוורודה כל לילה מתחת לכרית.
ישנה איתי.
הדפים האחרונה שבה כבר מקבלים עובש מחודש שעבר.
אין מי שיקרא אותם.
היא לא כאן.
לא חושבת שהיא מתכוונת לחזור.
יצאה שקרנית, לדעתי.
לא רוצה לחשוב עליה ככה.
אחרי הכל היא 'הצילה' אותי.
לפעמים אני חושבת,
שמישהו הניח אותך בדרכי המאופרת,
כדי שתנקי לי אותה,
תפני לי שביל של אבנים בוהקות,
נוצצות,
שביל שיפתה אותי לצעוד עליו בבטחון,
להתחיל דרך חדשה.
באת, היית שם כדי להחזיק לי את היד
בצעד הראשון,
אך לקראת סוף הדרך, האויר נדמה שמתעכר,
הדרך פתאום הופכת לא סלולה ובוהקת כשהייתה
גופי מתחיל להטלטל לצדדים, מאבד שיווי משקל
אחיזת ידך כבר לא מורגשת בכף ידי,
עזבת מזמן. נטשת.
עיניי כבר מכוסות ערפל כבד,
ופתאום נפלתי על ארצה.
זכוכיות החלו מקיפות אותי,
כאילו רוצות שאלטף אותן ואחבק.
חיבוק מוחץ, אחד כזה מכל הלב.
עד שיתפוצץ.
ודמותך עלתה לי שוב בראש,
ונזכרתי בהבטחה ישנה שפעם עשיתי לך,
אבל, כאן ועכשיו?
את לא כאן ולא עכשיו.
וכבר עבר חודש.
ונמאס לי לכתוב לעצמי,
ונמאס לי שאת לא 'נמצאת' איתי יותר.
ובשבילי. ואיתי.
והביחד הזה שנשבר לרסיסים
בגלל, אולי תחושת הטמטום שלך.
ביחד עם זאת, האינטלגנציה הבלתי פוסקת שלך.
הפסדתי בסוג של קרב שניהלתי עם עצמי.
ראית מה זה?
אפילו לא הספקתי לגלות לך את האמת,
וידעת טוב מאד מתי לנטוש את זירת הקרב.
להשאיר אותי עם פה פעור לרווחה,
שאבלע את הרוק ואחנק איתו למשך המון זמן.
כאילו ידעת והכרת כל צעד שעשיתי במשחק הזה.
תמיד ידעתי שאת חכמה. והאמנתי לזה.
תמיד אמרת שאת צודקת.
בהתחלה קצת היססתי. עם הזמן למדתי להאמין גם לזה.
אף פעם לא חשבתי שאת שקרנית.
מה את אומרת, להשאר עם הספק,
או שאת תאמתי לי אותו בקרוב?
ההבטחות שלך נשארו רק במכתבים אפופי בושם ישן וזול....
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Lost Writer.