ארגמן.

למה שאני ארצה פתאום להיות דווקא איתך היום?
מנסה לחשוב לרגע, אולי, כי היה יכול להיות הסיכוי שנישן באותו חדר?
מיטה ליד מיטה?
אולי שתאמרי לי גם את כמה מילות לילה טוב מחממות. שאוכל שוב להירדם בשקט.

...
כמו שפעם היא היתה עושה.
נדמה שזה היה אתמול.
אולי שבוע שעבר.
לעזאזל. המרחק קורע ממני את חוטי ההגיון בראש.
נמאס לי לחשוב על ההבטחה המהוללת.
נמאס לי לחשוב על השקרים שמסתובבים להם לידי בזמן האחרון.
מישהי מספרת לי משהו אחד, משתמע מכך משהו אחר לחלוטין
ואני נשארת עם החוסר אונים התמידי שלי.
אין לי את יכולת ההבנה המושלמת כרגע.
יכול מאד להיות שבקרוב היא תגיע.
היא ועוד כל מיני פרטים מלווים בתשובות כה נחשקות.
דיי, מספיק.
גם הגוף וגם הלב זקוקים להפסקה.
את לא מחלה, טעיתי.
את סם.
סם שהתמכרתי אליו, אמנם מאוחר.
אך, חוששני שאיני יודעת אם בתבונה או לא.
בשלב זה אין לי דרך לדעת.
הורידים בלב שלי עוד רגע ומתפוצצים כולם.
נמאס למח לקלוט תמונות שלך רצות במעגלים,
אומרות-לא אומרות.
מחייכות-לא מחייכות.
בוכות-לא בוכות.
ומה?
עם הסרט הנע הזה שהשארת לי בראש,
אני צריכה לחיות עכשיו.
נכון?
המשכת לגלגל את הסרט שלך..
אצלי הוא מושהה. מחכה שתחזרי להשלים חודש שלא שיחקת.
זוכרת שאמרתי לך בצחוק פעם ש'אני כן בסרטים עלייך, וכרגע זה הסרט הכי טוב שאי פעם יכול היה להיות לי,
כי התאהבתי בשחקנית הראשית.."
כתבתי לך מכתב מקסים.
בעצמך רצית לשמוע עוד ועוד שורות.
כמה התביישתי אז?
אבל לך לא היה אכפת. לא ידעת שזה אמיתי.
כל מה שהיה בצחוק. אז רצית לשמוע עוד.
משהו קטע אותנו באותו הזמן.
לא יודעת מה.
אולי האקס שלך, אולי האוירה בבית שפתאום הפכה כבדה טיפה.
והוא הוסיף עליה.
משהו חרק שם לקראת האמצע שלנו,
לקראת השיא.
ידעתי שהיינו יכולות להמשיך בתחרות הזו, להיכנס למירוץ
הלא ידוע הזה ולצאת מנצחות.
רק איתך הייתי הולכת עד הסוף.
נגד כל המוסכמות.
נגד המשפחה והחברים. נגד כולם.
ואם לא הייתי אוהבת אותך כמו שאני אוהבת אותך עד היום,
ההבטחה שלי מזמן היתה כאפר, נידף ברוח.
והמילים שלי היו נשרפות גם הן, אל תוך להבות אין קץ.
כי משם, משם אין דרך חזרה.
אני עוד אוהבת אותך.
חזק. כל כך.
מקווה שאת בסדר. אפילו יותר מזה.
מקווה שאת מחייכת מעל לכל.
מקווה שאת אוכלת מסודר ולא נסחפת עם הרעיון של הדיאטה.
מקווה שאת הולכת עם חצי קוקו הרבה כמו שאני אוהבת.
מקווה שאת עוד חושבת עליי...גם אם זה טיפה.
סתם, נזכרת במהלך של יום.. אם גם אני בסדר.
ומה איתי..
הלוואי שהיית מרגישה טיפה.
וחוזרת כבר.
מתי זה יקרה?
עוד כמה זמן אצטרך לחכות בעינויים בלתי פוסקים,
חוסר אונים ווודאות מטורפים שכאלה?
מתי אזכה לקבל את החיבוק שהיה מרגיע אותי כל כך?

לילהטוב וחלומות פז.
לכולן/ם.