אני נורא מקווה שאת סומכת על החברה הזו שלך.
לאט לאט, בטיפול שורשי עמוק, אני מנתבת את דרכי אל מצפונה
ומוצאת בדרכי את התשובות אותן חיפשתי כל הזמן הזה.
ממך.
אני אומרת ברגע זה, 'מזל שיש חברים'.
אני לא יודעת מה לעשות עכשיו.
מצד אחד, את אולי כנראה מרגישה כלפיי משהו.
מצד שני, אני לא יכולה להתבסס על מילים לא ברורות שמאחוריהן נמצא המסר, שבכחמתי אולי הבנתי.
אז מה?
שוב חוזרים לנקודת ההתחלה? האין מוצא?
באמת שלא נח לי להיות שם כבר.
אני רוצה לעבור מקום.
למקום שאת נמצאת בו.
נמאס לי לחפש את עצמי ולא למצוא.
נמאס לי להסתובב לכל כיוון ולא לראות כלום.
נמאס לי לגרד את הלב כל היום ולתלוש ממנו חתיכות זכוכית.
עוד מעט הוא יהפוך לחתיכת אפר ואצטרך לקבור אותו.
מה עשית לי?
מחר אני חוזרת לבסיס.
בטוחה שהדכאון יחזור איתי.
עדיין עם חום, צוואר תפוס,בחילות, כאבי בטן וראש.
לא יודעת איך אסבול את זה שם.
כשאני צריכה לחזור לתפקד ב-100%.
לא אוהבת גימלים, אבל הפעם הייתי חייבת פשוט.
לדעתי מהרגע שאני אחזור לבסיס אני אלך לרופא.
לא חושבת שאצליח לשרוד את המצב הפיסי הזה.
והנפשי משפיע כפליים.
אבל, לא אקדים את המאוחר שלי.
מספיק השעה מאוחרת ושעות שינה אין לי.
מקווה שיהיה בסדר.
שהשבוע ייגמר מהר ושיחלוף רגוע.
מקווה שיהיו חיוכים ומשחקי כדורגל.
געגוע טיפה יש.
וגם גיחוך.
גיליתי שצדקתי, שגם היא בקטע.
וככל הנראה החברה שלי היא חברה גם שלי.
נראה מה יהיה בקרוב.
רק תקווה לעתיד טוב יותר.
לילה טוב וחלומות פז.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Lost Writer.