ארגמן.

אני לא יודעת איך להתחיל לכתוב אפילו.
כל כך הרבה זמן עבר מאז שמילים חלפו בראשי אל הדף.
הייתי רוצה פשוט לקחת סכין גדולה מפלסטיק, לחתוך את הראש, כדי שלא יכאב,
ולשפוך אל הדף את הכל מבלי להתאמץ במחשבה על ניסוחים ומילים מתאימות.

בא לי לגלגל את מחוגי השעון אחורה.
בא לי לחזור לזמן שהייתי קמה בשעה 10 בבוקר, חופפת על 3 עמדות
ומחשב.
בא לי לחזור לזמן, שהיית אומרת לי "את באה לישון?"
וכל כך הייתי רוצה שהמשמעות של זה תהיה, באמת לישון איתך באותה מיטה.
לחבק אותך אל תוך הלילה ולא לעזוב ובבוקר להתעורר איתך, ולהסתכל על הפנים היפות שלך,
לדעת שאת שלי, ולחזור לעצום עיניים לעוד כמה שניות.
ואז להתחיל את היום שלנו. וחוזר חלילה.

נהניתי כל כך להיות בחברתך, לא מבינה למה היה לי הדחף לעזוב.
הרי כל שניה שהיתה לי הייתי מנצלת רק כדי להיות קרובה אלייך.
מעניין אותי אם שמת לב.
את כל כך תמימה ילדונת. לא יאומן עד כמה.
לפעמים אני מתפלאת ממך, כי אני יודעת עד כמה איטלגנטית את.
את לא טיפשה. את שמה לב לדברים. גם הקטנים.
או שמא ידעת להסתירם טוב יותר מכולנו?
לא מאמינה. לא יכול להיות. את פשוט התגלמות התמימות.

כל כך קשה לי לא לשמוע אותך כל יום.
לא לדבר איתך בטלפון כל יום.
לא לראות אותך כמעט כל יום.
לא להתכתב איתך.

ועכשיו, שאנחנו עוד יותר רחוקות,
המצב נהיה קשה יותר.
כי הגעגוע מתחיל להתגבר. מעבר לרצון.
למרות שאני רוצה להתגעגע, אני יודעת שזה איפשהו לא בסדר.
אני לא יודעת איך את לוקחת אותי.
הלוואי שכבר היית יודעת שהייתי רוצה שתהיי שלי.
אך ורק שלי. מבלי שתסתכלי על אחרות, אחרים,
שתהיי איתי ובשבילי.

כשהגעתי הביתה, הדלקתי את המצלמה,
פתאום לנגד עיניי אני רואה ארבעה תמונות,
לא פחות ולא יותר הפנים היפות שלך התנוססו שם,
עם החיוך הרחב הזה שיש לך. העיניים הנוצצות.
כל דבר רע שעבר לי בראש, פשוט נעלם לכמה רגעים כאילו לא היה.

מצאתי את עצמי בוהה בתמונה שלך, כשאת לבד,
משהו כמו עשר דקות שלמות.
ורק חשבתי לעצמי כמה הייתי רוצה שהרגע הזה יהפוך להיות מציאותי.
כמה הייתי רוצה לשבת מולך, לידך, פשוט קרוב אלייך,
במרחק של סנטימטר קטן, כדי להריח אותך, להיות מסוגלת לגעת בך.
בין אם זה ביד, או ללטף לך את הפנים, או לתת לך נשיקה על הפה. על המצח.
על איפה שרק אפשר.

הייתי נותנת הכל.
נכנסת לי ללב ילדה, וקשה לי להוציא אותך משם.
לא רוצה גם להוציא אותך.
רוצה לעשות הכל כדי שתהיי איתי.
אני מפחדת שתקחי אותי כמובן מאליו.
אבל קשה לי להרפות מהמחשבה שאולי יש סיכוי.

הלוואי שהייתי קוראת עתידות ויודעת מה מצפה לי.
הלוואי שהיית עונה להודעות ששלחתי לך היום.
הלוואי שהשבוע הזה יהיה קל מקודמו.
הלוואי שבסוף שבוע הבא אני אראה אותך, ליותר זמן ממה שראיתי אותך שלשום.
פעם הבאה אני אקנה לך דובי כזה קטן, חמוד, לא יותר ממך כמובן.
ואני אכתוב לך הקדשה מכל הלב.
אולי במשך השבוע לאט לאט תביני עד כמה ההרגשה שלי חזקה כלפייך.
אולי אז ייפול לך האסימון.

את גורמת לי לרצות להתנתק לשניים.
להשאיר את המוח בכל מקום אחר, לקחת את הגוף
ולהציב אותו מולך, רק כדי שאוכל להרגיש אותך.

את לא מבינה כמה פרפרים בבטן התרוצצו להם שם,
בשניה שנתתי לך נשיקה.
ואחרי דקה בדיוק, קמת ונתת לי חיבוק.
חשבתי שאני הולכת להתפוצץ.
הרגיש לי פשוט מרגיע להרגיש אותך.

אני מתחילה להכנס לזה יותר מדיי.
מפחדת שאני אתאכזב בסוף.
משום מה, יש לי סטייה כזו, להתאהב בבנות שאסור לי.

אבל את משהו אחר, מיוחד,
אני מרגישה חייבת להלחם עלייך.
משהו אומר לי שיהיה שווה את זה.

אני רק מקווה שהשבוע ייגמר מהר.
שאשמע ממך והמון.
שהגעגוע לא יהרוג אותי.
שאני לא אכנס לדכאון מהבסיס.
שאראה אותך שבוע הבא ואספר לך את האמת.
שתקבלי את זה ושזה יהיה הדדי.
ו...שבאמת ובתמים אסיים את הפגישה איתך בחיבוק ונשיקה מתוקה כזו.
כל כך מחכה לרגע.

אבל אשמור על פרופיל נמוך,
ו..כמובן "כגודל הציפיות-כגודל האכזבות".

תאחלו בהצלחה, כלבות.

שבוע שקט, רגוע ומהיר לכולנו.
אמן.

לילה טוב וחלומות פז,

נטע.

נ.ב

אח שלי מתגייס מחר לגולני, בעזרת השם,

שיהיה לו גיוס קל והמון בהצלחה.

ואלוהים יודע איפה אני אהיה ב-2011!!

:)

צ'ונג בונג.

בהצלחה לכל המתגייסים בקרוב.

וכמובן לאלו שמתגייסות ב-24.8.08- החיילות שלי לעתיד.