זהו, אפיסת כוחות.
אי אפשר להמשיך לצעוד יותר.
הרגליים לא סוחבות יותר. גם המח לא.
והדרך הופכת עקומה. יותר מדיי.
יותר מדיי מכשולים ובעיות. ושקרים ומזימות.
והפקרות. ונטישה. והכל מגעיל מבחוץ.
לא שמבפנים טוב יותר. אבל זה מה יש.
אז נסתפק.
ונחיה עם החרא. וההאשמות. והצעקות וההטחות הבלתי פוסקות.
ודווקא ממנה. האחרונה שציפיתי.
רק צורחת. ומטיחה האשמות. וצורחת.
ולא מקשיבה חוץ מלעצמה. וממשיכה לצרוח.
עד שנרגעת. ונדמה כאילו מבקשת סליחה על משהו.
אומרת להתראות בכעס, זו היתה הפעם האחרונה.
ואני פשוט מנתקת.
רעד בלתי נשלט עובר בגופי, משתלט עליי.
מולי ניצבים, שני זוגות מספריים, שני זוגות סכין יפנית וסרגל אחד מברזל.
המסר היה - רק תבחרי! לא משנה מה. הכל יעבוד.
אבל לא, לא רציתי.
הייתי עייפה מדיי כדי להתמודד עם לכלוך כזה.
ובכלל המחשבות הציפו אותי. לא הייתי מרוכזת.
פשוט יצאתי החוצה ודיברתי עם נ' בפלאפון.
איכשהו נרגעתי.
כנראה שאני אתחיל טיפול.
נראה איך זה יעבוד.
עוד שבועיים אני אאלץ לראות אותה כמעט כל יום במשך 4 וחצי חודשיים.
לא יודעת מה יהיה.
איך הזמן יעבור.
אם אני אוכל במצבי לחתום קבע או לא.
אני מפחדת. מזה.
מעצמי. מלהיות לבד.
ממנה. מהמחשבות על למות כל הזמן במקביל אליה.
על החרטה שלא עוזבת אותי.
על רגשות האשם.
על המצפון שמנקר לי באוזן בלי הפסקה.
על זה שנמאס לי לסבך לעצמי את החיים.
על זה ש..דיי, אני לא רוצה יותר מהחיים האלה.
לפחות לא מכל החרא הזה!!
הספיק לי.
אני חייבת למצוא את המשהו או מישהו, או מישהי שתוציא אותי מזה..
שתיקח אותי למקומות אחרים שלא הכרתי עדיין...
חייבת למצוא פתרון לחוסר אונים הזה.
אני חושבת שאני מאבדת שליטה על החיים..ועל המעשים שלי.
כרגע אני חייה.
אף אחד לא יודע..כלום.
אולי שתי חברות הכי טובות.
אם לא אמצא פתרון לזה בקרוב..
חוששני שהתוצאות לא יהיה נחמדות במיוחד.
מקווה שהטיפול יעזור במשהו.
מקווה להתחיל להאמין.
-
שיהיה שבוע רגוע ביותר והכי שקט שרק אפשר.
לילה טוב.
נטע.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Lost Writer.