הימים עוברים כאילו כלום.
ונמאס לי להיות בבסיס למרות החברות והאנשים.
ונמאס לי להיות בבית למרות החברים ונועה שרק עושה לי טוב.
ונמאס לי מהכל. בכלל.
לא מרגישה שיש לי טעם לחיים כרגע. לא מרגישה טעם לכלום.
לא נהנית בצבא, בתפקיד, תחת מ"פ מטומטמת שרק יודעת לנצל אותי.
בחיים לא שאלה מה איתי ומה שלומי, אלא אם כן היא שמה לב שהעיניים שלי יותר מדיי אדומות
מבדרך כלל.
יפה לה.
התור אצל הקבנית לא באמת עזר. היא לא באמת עזרה לי לגבש דעה מוצקה על אם להחליט להשאר או לא.
לחתום קבע חודשיים נוספים או לא.
אני מתחבטת עם עצמי בכל יום. מאבדת את השפיות כל דקה. דיי. כמה אפשר?
באמת שאני לא מסוגלת יותר לסבול את עצמי כבר.
אני רק חולמת על המישהי הזו, שתגיע ותוציא אותי מהמצב הזה.
ותחזיר לי את החיוך האמיתי לפנים.
שתתן לי סיבה לרצות לקום בבוקר. או לפחות סתם חשק להתחיל את היום באופטימיות ותקווה.
כי לי כבר נגמר המלאי.
כל הזמן שמרית עולה לי בראש..נזכרת בה.
במה שעברנו. נזכרת בחיוך שלה ובצחוק.
בעיניים. העיניים שהייתי מסוגלת להסתכל עליהן שעות על גבי שעות.
בכלל, נהניתי כל כך להיות איתה.
ולאחרונה היא עולה יותר מדיי במחשבות.
לא בטוחה אם שכחתי מהרגש הזה שיש לי כלפיה.
פשוט המרחק גרם לו לשכוח לתחתית הלב..
משום מה הסתכלתי בכמה תמונות פה ושם.
והמכתב שלה. לקרוא משהו שנכתב בכתב ידה. במיוחד בשבילי.
וואו, הדפיקות לב שיש לי כל פעם שאני קוראת אותו. זה מטורף.
אני רק מחכה לרגע שהיא תצא מהשביזות הזו..זה כבר נהיה ילדותי.
אני מתגעגעת וזה כבר געגוע כואב, שורף.
כאילו הלב והמח ביחד מתאמצים כל כך וכל התאים נשרפים לי במח
ובלב כל הורידים לחוצים כל כך שמרגיש לי שהם הולכים להתפוצץ ולהתנקז כל רגע בתוך החזה שלי.
מתי יגיע הרגע הזה? כשאני אשתחרר? כשאני אמשיך לחתום?
אם בכלל..
ואיך אני אמורה לחתום בכלל כשאני יודעת שט' אמורה לבוא לפרק זמן ממושך של 4 חודשים!
בדיוק הזמן שאני צריכה להשאר שם כולל הקבע..
זה לא יהיה קל. זה אפילו יהיה קשה ממה שחשבתי.
וגם לזה הקבנית לא העלתה מי יודע מה פתרונות ששווה להקשיב להם.
סתם מילמלה כמה מילים..אני דיברתי יותר. וזה לא עזר. כי אני תמיד מדברת לעצמי ושואלת את עצמי
את אותן השאלות כל הזמן. אז מה זה משנה אם שאלתי אותן אותה ולא קיבלתי תשובה חזרה.
הרי זה מה שבאתי לקבל ממנה..היא סתם ישבה שם על הכסא שלה והקשיבה..ואז ברגע של שקט,
השחילה פה ושם ניסיון כושל להכווין אותי למקום מסויים..אבל זה לא באמת הלך לה.
לפחות לא כמו שהיא ציפתה.
אני מתסבכת את עצמי והאחרים מסתבכים עוד יותר ממני.
לא סתם אני לא מצליחה להחליט. גם בזה אני לא טובה. כידוע.
אבל אם היא, אשת המקצוע לא היתה יכולה לעזור לי, אז מי כן?
והפעם הלכתי מרצוני. שלא יאמרו שאני לא מנסה טיפול.
אז הנה, בבקשה..ניסיתי. ומה? לא יצא מזה כלום.
רק כאב ראש מתמשך ומתמשך.. ונמאס לי כבר.
ויום חמישי הבא ט' תגיע לבסיס, תעשה טופס טיולים נכנס.
וזהו. משם זה יהיה היסטוריה, כי החל מיום ראשון היא תגיע לבסיס ואנחנו נגיע ביחד. סביר להניח.
אז כל יום אני אאלץ לראות אותה!
איך לעזאזל אני אתמודד?
אני מפחדת להגיע למצב שאני אשתגע. שאני אאבד את השפיות.
שאני אברח למקומות הלא רצויים שלי. הלא מקובלים.
הכואבים. אלה שאני בוחרת להישאב אליהם.
דיי. זה לא יכול לקרות. זה לא יקרה. הבטחתי לדורי. והבטחתי אז לשימי. ולא קיימתי.
אבל גם לא סיפרתי לה. בכלל..יצאתי כזו קטנה. כי גם שיקרתי לה.
היה עדיף שהיא לא תדע. היא לא אוהבת את זה. והיא לא היתה מדברת איתי בחיים.
לא יודעת...
אפילו לכתוב אין לי חשק. אין לי כלום..
אני מרגישה שהרגשות אוזלים לי מהגוף..ההרגשה מהידיים..
הכל משתמט ממני..
הופכת אדישה כלפי הכל..באמת שכבר לא אכפת לי מכלום.
אני לובשת מדים אבל מתכחשת אליהם.
ואני רק מודאגת מהבדיקות השבוע..מיפוי עצמות. לא כל כך נחמד.
ועוד שבוע וחצי עד שאני אקבל את התוצאות.
הלחץ לא יזוז ממני לרגע.
מצד אחד אני מקווה שימצאו משהו קליל כזה, אבל שזה יתן לי גימלים לתקופה..
לא ממש אכפת לי.
צהל מתאכזר אליי..זה יחזור אליו כמו בומרנג.
נקמה מתוקה שכזו.
שיהיה מה שיהיה..
כבר לא אכפת לי...נדמה לי שנשמתי נמכרה בזול לשטן..
מעניין איך ייגמר השבוע הזה. יומיים בבסיס ובשלישי הביתה.
יום רביעי המיפוי. נקווה שהתכנית תצליח..
לילהטוב..
עד כמה שאפשר.
שבוע רגוע.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Lost Writer.