ארגמן.

זה יהיה הבלוג ה5 שאני פותחת ב3 השנים האחרונות.

מקווה שבזה אני אסתפק והוא יהיה האחרון.

שוב עשיתי את זה לעצמי.

נתתי לרגש להכנע במלחמה האינסופית שניהלתי במשך 3 שבועות קצרים.

לא לקח לי הרבה זמן להבין שהדפיקות לב שיש לי כשאת איתי, הן לא דפיקות לב רגילות.

יש בהן משהו.

לא לקח לי הרבה זמן להבין, שכשאת מלטפת לי את הפנים ואת השיער..הצמרמורת שעוברת לי

בגוף, היא לא סתם כי זה הרגשה של הגוף. זה גם משהו בלב.

להיות קרוב אלייך, כ-2 ס"מ מהפה שלך, עושה לי פרפרים בטן. לא כי אני נזכרת בסיטואציות ישנות.

כי זו את הפעם. זו את שעושה את זה. זו את שגורמת להם להתעופף בפנים.

וזה המבט החודר שלך, והחיוך המקסים הזה שמתפרש לך על הפנים שעושה אותי כל כך מאושרת ברגע אחד קטן.

וזה הקול המרגיע שלך..שהייתי נותנת הכל כדי לשמוע אותך בלילה ולהרדם איתו..

וזה החיבוק המרגיע שלך..אין חיבוק כזה בשום מקום בעולם.

הייתי מוכנה להשאר בתוך החיבוק הזה אינסוף של זמן. בחיים לא לעזוב אותך.

ויש לך בושם כל כך נעים..שקשה לי להתנתק מהצוואר שלך.

ואז אני מתפתה ומגניבה לך נשיקה מבלי שתשימי לב שזו נשיקה אמיתית. בצוואר שלך.

הכל כל כך מוזר לי ילדונת שלי.

מה קורה איתנו?

מצד אחד..את הפכת להיות אחת החברות הכי טובות שלי. אחד הבניאדם שאני הכי סומכת עליהם בעולם.

ומצד שני..התפתח בינינו קשר מיוחד כזה, שונה.

לאט לאט נפתחת יותר..גם פיזית. ואני כבר לא מבינה באיזה מצב אנחנו עומדות.

את מתקרבת אליי..ואומרת לי דברים. ונוגעת בי..ובטלפון, יותר מאוחר, ב"שיחת לילהטוב", את אומרת לי ש"אף פעם לא הרגשת ככה עם מישהו אחר."

בזמן שהיה לך חבר 5 שנים..ולמרות שנפרדתם לפני חודש, אני לא יודעת מה עובר לך בראש.

אולי את מבולבלת..אולי את לא מבינה מה קורה. אולי את חושדת בי כבר.. אני לא יודעת.

אלף ואחת מחשבות עוברות לי בראש, אחת אחרי השניה ואני לא מצליחה להשתלט על כולן.

גם ככה קשה לי עם המשבר שאת עוברת עכשיו, רחוקה מכל העולם, לא מתקשרת בקושי.. במיוחד לא איתי.

אני מפחדת שיש קשר אליי במשבר הזה...מצד אחד אני מקווה שלא, כי אני לא רוצה לדעת שאני זו שגרמתי לך סבל..או בכי. או כל דבר אחר.

ומצד שני, זה טיפה ישמח אותי..כי זה אומר שאת מרגישה דברים. ושאת מבולבלת ואולי את מסוקרנת..וזה מושך אותך. ואולי תהיה לי סוף סוף

הזדמנות לתת לך את כל האהבה שיש לי רק לתת לך. אם תהיה לי הזדמנות כזו, אני בטוחה שאני לא אפספס אותה. סומכת על עצמי.

אני רק מקווה שהקשר שלנו לא ייהרס..

אני כל כך מתגעגעת אלייך קטנה שלי..את לא מבינה עד כמה.

אני מיואשת.

רק מלהסתכל על המחברת שהבאת לי אני מתחילה לבכות.

ואז אני לא רוצה לכתוב לך.. כי זה מדכא אותי עוד יותר לכתוב לך כמה שרע לי ולא טוב ואני משתגעת מגעגועים שהם אמיתיים לחלוטין.

הלוואי שלא הייתי צריכה לשקר לך לגבי הרגש שלי.

הלוואי שהיית מבינה לבד..מתישהו... והלוואי שאם זה יקרה, הקשר שלנו באמת לא ייהרס.

הלוואי שכן תהיי מבולבלת בקשר לרגשות שלך כלפיי..ולא תדעי מה לעשות. ואז יקרה איזה נס..ואנחנו כן נצליח לבנות משהו טוב.

יש בי כל כך הרבה תקווה אבל היא דועכת לאט לאט בובה...

ואין לי אותך כאן שתחזק אותה. שתגביר אותה.

וגם לא בא לי שיהיה אף אחד אחר שיעשה את זה.

אהבתי כשאת עשית את זה. כשאת הקשבת והרגעת.

אני חושבת שאני נכנסת למשבר בעצמי קטנה... אני מפחדת מזה. כל כך.

את לא מבינה עד כמה.

לא רוצה לספר לך על זה. לא רוצה שתתאכזבי ממני. או שתכעסי.

אני רק מקווה לא להשבר בקלות ובקרוב..

אני מקווה שאת חושבת עליי ומחזקת אותי מרחוק למרות שאת לא הכי במצב..

איכשהו, משהו אומר לי שאת כן.

אז אני אסמוך על ההרגשה שלי...

אני הולכת לישון..בתקווה למחר טוב יותר.

בתקווה לשמוע ממך. בתקווה שזה יהיה מחר.

ואם לא, אז מחרתיים. ואם לא, אז במשך השבוע.

מחר אני משובצת להיות מפקדת בפלוגה חדשה.

אני מקווה שאני אגיע לפלוגה ב', שזה אומר לשכם.

בהצלחה לי.

מקווה שאני לא אצטרך להזיל המון דמעות ושיילך בסדר.

כמו שהיית אומרת לי תמיד..

"לילה טוב וחלומות פז שמנצי.."

כל כך התגעגעתי לקרוא לך ככה אהובה.

נשיקות...