ארגמן.

28.6.08, 4:00

איך לתאר את ההרגשה שאת מעבירה לי?

ילדה, מאז שראיתי אותך ביום הראשון, כשנפלנו אני ואורטל על המיטה שלך, ידעתי.

ידעתי שמשהו יהיה לא בסדר.

אני לא יודעת למה ואיך ובאיזה שלב זה התחיל, אבל אני רק יודעת שזה הולך ומתפשט. ואין לי דרך לעצור את זה.

את פשוט מקסימה. אין מה לומר.

יש בך משהו נורא מיוחד ופשטות כזו שאין דרך לתאר. יש לך עיניים כאלה, בצבע חום דבש,לפעמים נוטה לירוק,

נראות קצת עצובות מדיי פעם. תמיד תהיתי לגבי המבט שלך, את יודעת?

תמיד שאלתי את עצמי, מהרגע הראשון ששמתי לב אליהן, מה הסיפור שמסתתר בך.

כי רואים. עמוק עמוק, בתוכך מסתתר לו סיפור גדול. אני לא יודעת אם לומר סיפור יפה,שמח,עצוב,טראגי (חס וחלילה),

אבל אני יודעת שמשהו מתחבא בתוכך והבטחתי לעצמי שאגלה זאת במוקדם או במאוחר.

ואף פעם לא מאוחר.

לפני יומיים כששמענו מוזיקה במגורים, בלפ-טופ שלך, אז באת ונשענת עליי, על הגב והידיים שלך החזיקו לי בכתפיים ואז במתניים.

לדעתי, מאותו הרגע קצב הנשימות שלי הפך ללא סדיר ודפיקות הלב פעמו מהר מהרגיל.

זה לא הפתיע אותי.

אבל מה שכן, פרפרים בבטן החלו משתגעים מבפנים, רוצים לפרוח החוצה. התבלבלו להם בצורה מאד לא טבעית.

וזה היה מוזר כל כך. אבל נהניתי מכל שניה שהיא הניחה את ידיה על גבי.

בכלל,בזמן האחרון היא נורא מוזרה כלפיי. אני מספיק חושדת בה, אבל יש המון רמזים לעובדה שזה נכון.

יש בינינו קירבה. זה מורגש, אבל אני חייבת לפענח אם הקרבה הזו היא קירבה שמסוגלת ויכולה להתעלות על עצמה ולהפוך לקירבה מסוג אחר.

קירבה של בנות זוג, לא של חברות טובות או קצינה-סמלת. משהו הרבה יותר אישי, אינטימי, מרגש, מחייב. משהו אמיתי.

משהו שיכול להצית את שתינו ולהבעיר בנות ניצוצות שמעולם לא היו בעבר.

אני מאבדת את הצפון בגללה ואני מפחדת להיחשף מולה. עדיין לא הגיע הזמן, עדיין לא הגיע תורה לדעת.

מעניין מה יהיה באימון..היא תבוא לבקר?

או שיהיה לה תירוץ כזה או אחר?

מצד אחד,אני מתחננת שהיא תוכל לבוא. מצד שני, אני לא יודעת, אני לא רוצה שהיא תבוא, אני אראה אותה לזמן קצר ואז היא תלך ואני אשאר עם הגעגועים שלי והדפיקות לב.

מצד שלישי, אני מוכנה להקריב כל מונח זמן, בין אם זה יהיה 5 דקות על סטופר, אני אתן הכל כדי לראות אותה. כן, החלטתי.

אני ממש מקווה שזה יצא לפועל, אני קצת אתאכזב אם לא.

למרות שאמרתי לה שאני לוקחת את ההבטחה על הביקור כערבון מוגבל, אז אין לי כל כך למה לפתח ציפיות.

אבל לחלום חלומות כן מותר, נכון?

אז ברשותכם. אלך לחלום על הנסיכה המקסימה הזו, שהלוואי שיום יבוא בקרוב ואפתור את התעלומה שלה.

30.6.08, 3:05

אז יום שבת הגיע, ובשעה 16:30 לערך קיבלתי 4 שיחות לפלאפון מהקצינה שלי.

הפלאפון היה על שקט אז ראיתי אותן לאחר שעה. חייגתי חזרה.

לא ידעתי מה היא רוצה לומר לי, רק התחשק לי לשמוע את הקול שלה.

בקול לא ממש נרגש, היא מבשרת לי ש"קיבלנו מייל, עם פקודה להוריד 8 בנות מהגדוד להדרכה. השאלה אם את מעוניינת?"

פה בערך, כבר לא נשמתי.

היא שואלת אותי "נטע, הכל בסדר?"

ואני בהיסוס וגימגום מוחלט עונה לה שכן, רק שאני בהלם טוטאלי ואין לי מושג מה לענות לה.

אז שאלתי אותה אם אוכל לחזור אליה ברבע שעה הקרובה, היא מצידה הסכימה.

אז התחלתי להריץ מספרי טלפונים על המסך וחייגתי לכל מי שאני מכירה.

שעתיים-שלוש של שיחות מטורפות עם אנשים שאומרים לי ללכת על זה ושאסור לי לפספס את זה.

כי זה היה החלום שלי. אפשר לומר.

אז בסוף, אחרי לבטים קשים של יומיים טרופי מחשבה, החלטתי לוותר על זה.

כי זה החלום, אבל לא בשלמותו.

היא התקעשה בכל שיחה לשכנע אותי שלא אעזוב ועשתה זה ביתר אלגנטיות ותמימות.

לא הבנתי למה ההתעקשות שאשאר.

למה זה כל כך חשוב לה?

עד שאמרתי לה בציניות, שזה בגלל שהיא רוצה שיהיו לה יותר סמלות בחמל.

אז היא אמרה שאני חוצפנית ונעלבה מזה. חשבתי לעצמי, אולי זה מעבר להיותי חלק ממערך הסגל?

אולי זה אישי? ניצוץ קטן האיר את חשיכת ליבי והתחלתי לתהות ולסנן מחשבות לאויר.

לא הגעתי לשום מסקנה חותכת. אבל אני יודעת שאני בדרך. אני קרובה.

והימים והשעות שעוברים מוכיחים לי את זה קצת יותר.

אבל לפני שאטפח אכזבות גדולות יותר מהציפיות שלי, אני אשחק משחק. משחק הטיזריות.

התחלתי אותו מהיום. אתגרה בה מעכשיו עד שאקבל את התשובות הרצויות.

ואיך שאקבל אותן...

מקווה שהאכזבה, אם ותאלץ להגיע, לא תכה בי חזק בפרצוף.

יש עוד משהו שמרחף לו באויר, אבל אני בהחלט לא ארצה לפתוח פה.

לא עכשיו שמתחיל להיות קצת טוב יותר וחיוך עולה על הפנים בחלקו של יום.

מישהי, חמודה, יפה.

התקשרה היום בצהריים. דיברנו קרוב ל-20 דקות.

היה לי נורא כיף לדבר איתה. מרענן כזה.

התגעגעתי להרגשה הזו, של להתחיל משהו חדש. מאפס.

רגשות שצפים מהתחתית העמוקה שלי, מאי שם, למעלה.

היא קלילה כזו. שוב אחת כזו.

אבל אני לא אטפח ציפיות. גם לא לגביה.

אולי היא תבוא לבקר בבסיס שלי, היא גרה קרוב.

נצא לסיבוב היכרות ראשוני.

מקווה שיהיה בסדר.

מחזיקה לעצמי אצבעות.

תחזיקו גם אתם.

מה שמצחיק בכל מעגל הסיפורים האלה,

שבכלל לא שכחתי מרוני.

רוני שלי.

כמה געגועים. ילדונת, אני מחכה לחזור לבסיס רק שתהיה לי האפשרות לפגוש בך שוב.

אין לי מחשבות ספציפיות, רק רגש עז שרוצה לבוא, לחבק, ללטף לך את השיער,

לתת לך נשיקה אחת על המצח, אחת על הלחי ואז להירדם איתך במיטה מחובקות. לנצח.

[הלוואישנעשההיכרותכבר.]

לילהטוב וחלומות פז.

בהצלחה לכל החולמות והחולמים.

כמוני.

אחרי ההתפרקות של אתמול, לא חושבת שאני אוכל לצאת מזה בזמן הקרוב.

אבל יש לי תקווה כל כך גדולה שזה יקרה מהר.

נמאס לי להיות משועבדת לרגש שאין לו חיים. רגש מת.

חסר משמעות.

נמאס לי להיות סמרטוט שמתהלך אחרייך כמו כלב, מבקש יחס.

וכמו בכל פעם, שוב מקבלת את הסטירה לפרצוף. ההתעלמות החוזרת והנשנית הזו.

אז דיי, מספיק. אני מחליטה לשים לזה סוף. הגיע הזמן שלי להתקדם.

לא?

אבל בכל זאת, הלוואי שהיית שם כדי לשמוע את המילים האלו. כדי לדעת את המחשבות שעוברות לי בראש.

כדי לראות את הדמעות ששוטפות לי את הפנים כמעט בכל יום שעובר.

מה הייתי נותנת כדי לשחזר זמן אחורה. כדי להחסיר כמה מילים מפה ולהוסיף כמה מילים לשם.

לשחק לך קצת יותר במחשבה. לבלבל אותך עד הסוף. עד שהיית מבינה את האמת מההתחלה.

ולא היינו מגיעות לסוף. הזה. הכל כך מכוער הזה, צבוע במיליון גווני אפור.

את מופיעה לי באקראי במחשבה וכל הגוף שלי מתרוקן במקביל. לא נוח לי עם עצמי.

אתמול רציתי לתלוש כל שערה מהראש ולרפד את הגוף בסכינים חדות. משוייפות טוב טוב.

רציתי לקלף כל פיסת עור מעליי ולשרוף כל שערה.

רציתי להעלים כל דבר במח שהתקשר אלייך. מצידי למות מוות קליני, העיקר שלא אצטרך לחשוב עלייך.

את רואה? אני רק כותבת ועובר מתחת לאף שלי משב ריח שמזכיר בדיוק את הבושם שלך.

אני שואלת את עצמי אלפי פעמים ביום, 'למה?'

ואף פעם אין לי תשובה. כבר חודש וחצי שאין לי תשובות. ואני ממשיכה לשאול למה.

ורק ממך אני רוצה תשובה. אחת.

רק ממך אני רוצה שקט..

רק אותך אני רוצה.

מחר אני חוזרת לבסיס.

המח שלי נורא מבולבל.

אני רוצה מאד לראות את רוני. התגעגעתי.

עיניים ירוקות.

בא לי לראות אותן שוב.

מקווה שהיא סוגרת שבת גם כן.

אם לא, חוששני שצפויה לי שבת מהגהינום.

מזל שחברה שלי באה לבקר אותי. לפחות היא תעשה לי מצב רוח לכמה שעות.

אבל אני עדיין מקווה שרוני תהיה שם כדי להפיג את המחשבות.

אם היא תסגור, מבטיחה שאני אעשה צעד בשנית.

מבטיחה את זה לעצמי.

-אני מבקשת, ממי שזה לא יהיה, שמגשים את החלומות, שיגשים לי את החלום הפצפון הזה. ושיתן לי לחייך רק לשבוע הזה.-

לעניין האחר שקצת מטריד אותי בזמן האחרון.

היא פשוט נורא מוזרה בצורה לא ברורה לחלוטין.

עדיין לא החלטתי באיזו עמדה לנקוט לגביה,

אבל אני חושבת שאני מתקדמת בסדר.

הקצב של הקשר שלנו מתגבר והיא מתקרבת יותר עכשיו.

כנראה כי נשברתי ביומיים האחרונים.

היא נורא דואגת ומתקשרת ושולחת הודעות.

והיום היא השתמשה במילה 'מאמי'.

זו בכלל היתה שבירת קרח בלתי צפויה.

אבל יש בה משהו מיוחד בבחורה הזו.

לא יודעת איך להסביר.

משהו שהבחנתי בו מהרגע הראשון שראיתי אותה.

יש בפנים שלך משהו מרגיע. בעיניים. חום-ירוק, יחסית בהיר.

שקטות כאלה, לפעמים נראות עצובות.

הייתי יכולה לשקוע ולרחף באויר תוך כדי הסתכלות עליה. מודה.

גם חיוך יפה יש לה. ושיניים לבנות גדולות כאלה. ממש כמו שאני אוהבת, לצערי.

ויש לה צחוק נורא מיוחד. קצת מתגלגל קצת צרוד. מגוון להפליא. מרענן.

אני אוהבת. גם אותו. שיט.

זה לא סימן כל כך טוב, נכון? הבטחתי להילה שאני לא מתאהבת בה עכשיו.

אז איך פתאום בין רגע העולם שלי מתהפך והמבטים שלי נשואים כלפי בחורה שהכרתי רק לפני שלושה שבועות?!

אין בי שום הגיון, אני מודה. אבל זה כבר גובל בחוסר שפיות מטורף.

חייבת להתאפס על עצמי. במוקדם או במאוחר היא תגלה עליי. למרות שסביר להניח שחברה משותפת שלנו סיפרה לה.

אני כל כך בטוחה בזה. תהרגו אותי, אבל אנחנו יודעות אחת על השניה ואף אחת מאיתנו לא תיחשף לשניה בזמן הקרוב.

היא כל כך מוזרה, אבל עם זאת, זה כל כך צפוי מצידה לבקש ממני להפתח אליה ולספר לה מה שעובר עליי.

היא אומרת לי 'תנסי אותי, אני לא כזו גרועה', ומה אני אמורה להבין מזה?

היא אחת כזו שתמיד רציתי לעצמי. אחת כזו שנורא קל לאהוב, כי היא פשוט מתוקה יותר מנוקאאוט או שוקו-בו.

והיא מדברת כמו שאני מדברת, והיא מתלבשת כמו שאני אוהבת ושומעת את אותה המוזיקה שאני שומעת ולפעמים היא מקללת.

והיא מרוקאית. שזה טוב. וגם לא טוב. כי זה מזכיר לי את ההיא.

לא משנה, היא פשוט האידאלית אפשר לומר. אבל למה?!

אני חושבת שאני הולכת לאבד את השפיות למשך השבוע הקרוב.

מקווה שאצליח להתמודד איתה. מקווה שהיא תדבר איתי בסופ"ש.

אני חושבת שאני אתגעגע אליה בשבת הזו. יהיה מוזר לא לסגור איתה.

למשך הזמן הקרוב אנחנו בסבבים הפוכים. כל כך לא רציתי לעזוב את הסבב שלה.

יש לה נוכחות. היא תהיה חסרה לי.

-חייבת להפסיק לחשוב עליה ככה. לא עד שאני אגלה מי היא באמת.!-

בכל אופן, מקווה שהסופ"ש ומשך השבוע יעבור כמו שצריך ושלא יהיו 'תקלות' למיניהן.

בלי אכזבות ודמעות ועצבים וכעס.

רק שיהיה שקט ורגוע ושיחלוף מהר ושאני אזכה לראות אותה ביום ראשון כמה שיותר מהר.

מצידי לחכות כל הלילה.

-אני שוב מדברת שטויות. זה אומר שהגיע הזמן לנטוש את העמדה ולפרוק את עצמי למיטה.-

-שיט. עדיין לא הכנתי תיק למחר.-

וויש מי לאק.

מכל הלב כלבות.

לילה טוב וחלומות פז,

המשך שבוע רגוע ומתון לכולן/ם.

מרגישה כאילו החיים שלי מתחלקים לאט לאט לכמה חלקים נפרדים.

לא יודעת איך ומתי זה התחיל, אבל המשחק הזה מעייף אותי.

שוקלת לפרוש בהפסד מר ומייגע.

כבר לא כל כך אכפת לי, תאמת. נלחמתי כל כך הרבה בתחנות רוח שכל שידעו זה רק להסתובב ולהסתובב.

ואני כבר עפתי עם כיוונן לאלפי עזאזל. ונמאס.

והגיע הזמן לעצור את המשב. כי נטשו כוחותיי את גופי ואיני סוחבת עוד.

הספקת להוציא אותי מכליי.

ראית מה זה?

היום נתתי לך את אחת ההצגות היותר טובות שלי.

בטח את יושבת לעצמך מול המסך ומגחכת לעצמך. כמה טיפשה הייתי.

ושוב ושוב אומר זאת לעצמי לאחר שאעשה מעשה חסר תובנה.

מה אעשה? אובדת עצות אני וחסרת אונים.

ואת? הפכת אותי לעבד לרגלייך מבלי לשים לב.

נהנית מהתחינה, הדמעות והכאב שלי.

מתרפסים לפנייך, אינסופיים.

לא מעוניינים להיגמר. ואם כבר, אז רק בך.

כל עולמי התרכז בך.

וחיי התנקזו למקום אחד שנקרא- את.

מנסה לשים קץ לסיפור, אך בטעות כמעט ושמה קץ לחיי.

מה את עושה לי? מחרבת את עולמי משעה לשעה.

אולי תקחי גם קצת מנוחה? מה את אומרת?

לא יזיק. לשתינו.

הלוואי שהרוח תיקח את הזיכרון שלך קצת יותר רחוק מהיכן שהוא נמצא עכשיו.

בין אם הוא רובץ על עורפי ובין אם הוא מחוץ לדלת ביתי, אורב לי בחוץ, כדי שלא אוכל להתחמק.

לפעמים, בלילה, אני חושבת שאני באמת מאבדת את השפיות.

לא מצליחה לעצום עין. מחשבות מתנגחות בתוך ראשי כאילו היו שני כדורי פינג-פונג עצבניים.

לא מרפים. לא יודעים מנוח.

ואני נשרפת מבפנים. עולה בלהבות.

מישהו יכול להבין את ההרגשה הזו בכלל?

לא, לא חושבת. מעטים מבינינו. אולי.

אל תנסו, לא ממליצה.

אותך, רוני,

לא הספקתי לראות קרוב ל-3 ימים.

עד שיצאתי לסיור עם הג'יפ ופתאום לפתע, פנייך קפצו מתוך האפילה.

רוני, סוף סוף ראיתי את העיניים שלך. הצבע הירוק בוהק שלהן השתלט על השחור שבאויר.

מילאת כל אויר לנשימה שהיתה לי וניפחת את בטני באינסוף פרפרים.

לא יודעת מה הרגשתי. סחף של רגשות מטורף עבר בי וויברציות כאלו שכבר המון זמן לא הרגשתי.

רוני, כל כך התגעגעתי אלייך.

ואת הבטת חזרה אליי. אני ראיתי. ראיתי את המבט החודר שלך.

בהתחלה התביישתי שתראי שהסתכלתי עלייך.

אבל הרגיעה אותי המחשבה שגם את מסתכלת.

אני כל כך מתגעגעת אלייך רוני. קטנה.

בא לי שתחזרי לבסיס, שתשמרי במחסום שלנו.

שתחזרי לישון במגורים שלנו, מול החדר שלי.

בא לי לראות אותך שוב מצחצחת שיניים כשאני אבוא למלא את הקומקום כדי להכין נס.

פעם הבאה אני מבטיחה לך, הנס עליי.

תחזרי רוני.

הבסיס שומם בלעדייך.

אמנם, יש את ההמולה בחיי, גם בבית, גם בבסיס.

בנוסף לכך, יש ה-מעבר.

והמעבר אומר ש..

מתרחש משהו מוזר מסביבי ואני על סף לגלותו.

בעוד כשבועיים  לכל היותר, לדעתי ותקוותי, אני אצליח לעמוד במשימה הקטנה שהצבתי לעצמי ואגלה את הסוד הקטן

שנחבא מפניי בשלבים אלו.

אך אל דאגה, שלי מליבי הוסרה.

כמו שלשקר אין רגליים, האמת פשוט לא מתיימרת לברוח.

היא תמיד שם - מחכה שיימצאוה.

אז בנימה, מעורבת זו,

שיהיה לכולנו, לילה טוב וחלומות פז.

יום יבוא, ואנחנו נשב על שפת ים, נתחבק חזק חזק

כשמגבת חוף מתחתינו,

נושקות קלות אחת לשניה בפה,

אוכלות אבטיח

ומראות לעולם כמה גדולה היא אהבתינו.

ואיך אמרתי לך היום?

'מהפה שלך ל..מי שמגשים את החלומות.'