הכל כל כך מבולגן.
הכל כל כך לא שיגרתי, ויחד עם זאת כל כך שיגרתי.
והמצב הזה יותר גרוע משגרה לבדה, או אי שיגרה שנזרקת עליך פתאום.
אירועים שנוגעים לכולם, אירועים שנוגעים לך בלבד-
כולם זורעים עצבות, או שמחה ובימים האחרונים נזרעת בעיקר אווירה מדוכדכת וכואבת.
ואיזה שניה שעולה בה חיוך כזה פצפון, שעוטף לכמה שניות באופטימיות כזאת, שמתפזרת לאחר פרק זמן קצר.
אופוריה ממזמן לא הייתה פה, וגם לא דיכאון עמוק. אין כאן שום רגש ותקועים במקום, כשמסביב ההתרחשות לא פוסקת.
והכי גרוע- מי לצדי?
אני שוקעת במחשבה על כך שאף אחד לא באמת מכיר אותי, וגם מי שאני מרגישה שהכי קרוב והכי מכיר, לפעמים יש לי את רגעי הקליטה האלה שבהם אני מרגישה לבד.
אני צריכה שדברים יקרו, שתהיה התקדמות במשהו. התקדמות מוזיקלית, בלימודים בלהקה, איתו- דבר אחד, או כולם- בבקשה.
I must say
This love hasn’t changed me
Cause I feel fine
Faith and fully fine