התחלתי לכתוב סיפור. אם יש לכן הערות תגיבו.
פרק 1:
"מריאן בואי, הארוחה מוכנה". אמא קראה לי לארוחת שישי, למרות שבכלל לא הייתי רעבה.
רק לפני חצי שעה אשלי הלכה הביתה שלה וכרגיל אכלנו הרבה חטיפים, שבכלל לא יכולתי להכניס עוד כלום לפה.
"שניה אמא אני באה" שמתי נעלי בית, וירדתי למטה. והתיישבתי בשולחן.
"מרי, אני ואבא צריכים לדבר איתך"
"מה קרה עכשיו? עוד פעם שמוליק (השכן) אמר שאני מפריעה לו עם המוזיקה שלי?! אם אני מפריעה לו, שיעבור דירה". התלוננתי! כל הזמן שמוליק מאשים אותי שאני שומעת חזק את המוזיקה שלי, ואני לא! טוב נו אולי קצת חזק אבל יש לזה סיבה! כי הוא כל הזמן מנגן על החליל צד שלו ולמי יש כוח לשמוע את החליל שלו?!
"לא. הפעם אין לזה קשר לשמוליק. את מוכנה לשמוע ולהיות מרוכזת בבקשה?"
"כן נו". הייתי כבר לחוצה, היא אף פעם לא הסתכלה עלי מוזר ככה.
"מרי, אבא קיבל קידום בעבודה, ואנחנו נאלצים לעבור דירה לרמת גן".
"אה? מה?" לא הבנתי בכלל מה אמא רצתה ממני, חשבתי שהיא סתם רוצה לעבוד עלי או משהו. אבל לפי העיניים שלה ראיתי שהיא לא משקרת.
"מרי, אני יודעת שזה יהיה קשה, אבל אנחנו נוכל להתחיל שם חיים חדשים, יהיה לך יותר כסף לקנות בגדים או כל דבר שרק תרצי, יהיו לך חברים חדשים, לי גם תהיה עבודה חדשה ויהיה לנו בית יותר גדול".
הייתי בהלם מאיפה היציאה הזאת פתאום באה להם, הייתי על סף דמעות וישר קמתי מהכסא הסתכלתי על אמא ואבא מבט חטוף, עליתי במדרגות, נכנסתי לחדר, נעלתי אותו ונשכבתי על המיטה ונשברתי.
היי קראים לי מריאן.. אבל כולם קוראים לי מרי.
אני בת 16 וכמה ימים...אני ילדה רגילה, עם חברות טובות אשלי ועדן.. וידיד מאוד טוב גיא..
אני גרה באשדוד... עיר של ערסים.. אני לא ממש מתחברת אליהם בגלל זה יש לי את החברים הקרובים שלי.. כולם פה עושים פוזות אחד על השני .. כולן פה כבר לא בתולות מגיל 12 וזה ממש דוחה..
אבל אני גרתי פה מאז שאני קטנה כל החיים שלי זה אשדוד אני התרגלתי לאווירה פה, לחברים הטובים שלי, ואני לא יודעת איך אני יעבור עכשיו אני אהיה לבד התחיל התחלה חדשה וזה מפחיד אותי.
ומצד שני זה יכול להיות טוב כי אתחיל התחלה חדשה, חברים חדשים, אולי יהיה לי חבר, מעולם לא היה לי חבר וגם אף פעם לא התנשקתי.
והכי חשוב! אני אחיה עם פחות ערסים, למרות שכל מקום יש ערסים, הם פשוט צריכים הכחדה!
זלגו לי דמעות על הלחיים משם הגיעו לפה והם היו ממש מלוחות..
אחרי ששעה בכיתי וחשבתי. החלטתי להיכנס למסן ולראות מי מחובר.
שורת מסן :
"התחלה חדשה, חיים חדשים."
ראיתי שאשלי מחוברת ישר התחלתי איתה שיחה!
מרי: ?
אשלי: מה קורה בובה הכל טוב?
מרי:כן בערך, יש מצב את באה אלי שוב היום. יש לי משהו לספר לך.
אשלי:חכי שניה אני אשאל את אמא או אבא אם הם יכולים לקחת אותי אליך.
מרי: אוקיי...:(
אשלי: אוקיי אני באה..עוד רבע שעה אני אצלך. J
מרי: תודה מאמי.
אשלי: אין בעד מה בובה.:P
לאחר רבע שעה כפי שאמרה, אשלי הגיעה אלי הביתה, חבקתי אותה חזק בזמן שאני בוכה, התחבקנו לפחות 5 דקות. אשלי לא הבינה מה קרה לי , למה אני בוכה ככה.
נרגעתי, היא ליטפה אותי, סיפרתי לה הכל! היא חיבקה אותי שוב, ושוב התפרצתי בבכי.
אשלי ניסתה להרגיע אותי, אפילו היה רגעים שבהם היא הצחיקה אותי, היא אמרה לי שזאת ההזדמנות להכיר מישהו וגם הזדמנות טובה להכיר חברים חדשים.
היא גם אמרה לי שהם יבואו לבקר אותי כל הזמן ואני אותם.
השיחה עם אשלי הרגיע אותי מאוד והרגשתי הרבה יותר טוב.
אחרי שעתיים אשלי הלכה, נתנה לי חיבוק חזק ויצאה מחדרי.
אחרי כמה דקות, נשמתי נשימה ארוכה וירדתי לדבר עם ההורים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
