"כבר יבשו עינינו מדמעות,
ופינו כבר נותר אילם מקול.
מה עוד נבקש, אמור מה עוד?
כמעט ביקשנו לנו את הכל.
את הגשם תן רק בעיתו,
ובאביב פזר לנו פרחים,
ותן שיחזור שוב לביתו,
יותר מזה אנחנו לא צריכים.
כבר כאבנו אלף צלקות,
עמוק בפנים הסתרנו אנחה.
כבר יבשו עינינו מלבכות -
אמור שכבר עמדנו במבחן.
את הגשם תן רק בעיתו,
ובאביב פזר לנו פרחים,
ותן לה להיות שנית איתו -
יותר מזה אנחנו לא צריכים.
לא מצאתי את הכח לכתוב את המילים לבד- אז מצאתי את המילים שמתארות בידיוק את מה שעובר לי בראש:
בכינו כל כך הרבה עד שנהיינו אדישים,
אין לנו (או לפחות לי..) כבר כל כך הרבה מה להגיד- כי סך הכל, הופתעתי כמעט כבר בכל דרך אפשרית,
מה צריכים עוד?
גשם בעיתו? פרחים באביב? משפחות שלמות?,
בקיצור זאת הדרך שלי להתגבר על הסוף שבוע המאכזב הזה-
שבמהלכו גיליתי הרבה דברים על אנשים מסוימים שבמקום כלשהו הייתי ניפצו לי את הבועה, (למרות שהמעטה שלה היה דק ושקוף כל כך, עד שראיתי שזה הולך לבוא,),
נגיד את זה ככה - נועה אכזבה אותי, ציפיתי שהיא יכולה לתת בי אמון- כי אם אני הייתי באמצע המעגל והייתי צריכה להצביע על האנשים שאני נותנת בהם אמון - סביר להניח שהייתי מצביעה עלייה,
דווקא רציתי להתפייס עם האנשים האלו , (ע' ק' וא',) אפילו עם עדי, אפילו מה שהיא אמרה עליי או חושבת על זה,
מה לעשות דברים לא הולכים כמו שצריך .....
תהרגו אותי וזהו
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
