היי .

הרבה זמן לא עידכנתי אה ?

עברה עליי תקופה לא פשוטה.

נלחמתי הרבה בעצמי , ולקחתי את עצמי באמת בידיים , התחלתי לאכול .

זו הייתה הפעם הראשונה אחרי הרבה מאוד זמן שלא אכלתי , זו הייתה הפעם שאכלתי באמת בלי רגשות אשמה.

כבר שנה לבלוג.

שנתיים לה"א.

נשמע כאילו זה נגמר , כאילו יצאתי מזה , זהו , הצלחתי.

אבל הנה שוב החיים מוכיחים לי שאי אפשר לצאת מה"א לבד.

שאני כנראה כבר לא אצא מזה .

שזה חוזר.

שזה לא נעלם.

זה לא מרפה.

הנה מוצאת את עצמי מנחמת את עצמי שמחר נתחיל יום חדש.

דף חדש.

מתכננת עוד צום , מתכננת הקאה.

יש לי אפילו מקל מיוחד לגרון , כמו שיש לרופאים.

תמיד שנאתי אותו.

רופא גרון , זה שבודק את הגרון ?

יש לו מקל עץ כזה.

הרופאים מכירים אותי , יודעים שאסור להשתמש בזה . ישר מקיאה.

אני זוכרת , שכשהייתי קטנה בדק אותי הרופא ,הכניס לי לתוך הגרון את המקל המסריח הזה והקאתי . הכל .

עכשיו אני נזכרת בזה , מוציאה את המקל הזה מהמגירה שלי וצוחקת .

אם הייתי יודעת שככה זה ייראה בעוד כמה שנים.

שאני , במו ידיי , אכניס את המקל הזה לגרוני ואקיא , הכל , בכוונה.

טוב , אני אקצר כי כאבי הבטן שלי מורידים לי את החשק לכתוב.

אני נגררת שוב לחור השחור הזה .. אחחחח , אני אוהבת לכנות את זה כך.

חור שחור.

זה באמת חור שחור.

זה שואב , שואב .

לא מרפה , לא מרפה.

ואם אתה יוצא זה שוב שואב .

מזכיר מעגל , לא כך ?