התאוריה על לב העולם

אני רוצה לומר לכם משהו חשוב, משהו שבער היה מפתיעה אותי, משהו ענק על עצמי- אני המלכה של העולם! ובגלל זה, בגלל שאני המלכה אני לא מוכנה לסבול יותר, אין יותר אף אזרח מזדיין שיאמר לי איך להתלבש, איך להתנהג, אם ליהיות עצובה או עצבנית כי העולם הזה מחורבן. ועוד משהו, העולם הזה לא מחורבן, העולם הזה פשוט קיים ואם אתם בוחרים להסתכל על ארמות חרא, שיבושם לכם, אני  בוחרת להסתכל על גני פרחים  ציבעונים, פורחים, במיליוני צבעים, ובעצם, לא רק פרחים יש בגנים האלה, הם גדולים ורחבים מספיק בכדי להכיל גם עצים וסיכים מתפסים, כאלה שכיף כל כך להתבונן בהם ומותר לי, כי אני המלכה של העולם הזה, של העולם כולו, של העולם שלי כולו, ואף אחד לא יפנה את ראשי. ודאי תאמרו עכשיו (כמו שאני הייתי אומרת פעם) שבגן הזה יש גם זבובים ויתושים ונמלים ודבורים וצרעות, שלשושנים שלי יש קוצים. וכל זה אמת לאמיתה, אבל להכל יש פיתרון, וגם אם לא, זבובים תורדניים הם קטנטנים בהשואה לערימות החרא הענקיות שאשים העולם הזה בוחרים לצפות בהם, והנמלים טובות לאדמה והדבורים נותנות דבש מתוק, ואם באה צירעה גדולה ומאיימת צריך להלך לידה בנחת, כאילו אין היא קיימת, לא לנופף בידיים ולצרוח בהיסטריה (זה טוב רק כשמנסים להפחיד ג'וקים) והיא פשוט תחלוף לידכם, ולגבי הקוצים של השושנים שלי... אני חושבת שיש הרבה יותר יופי מאשר כאב בשושנים האלה. ועל כן אני מביטה בהם כל היום בחיבה, מתעמתת מעת עם יתושים ומזיקים למיניהם, אבל בסופו של יום הגן שלי יפה וססגוני ואני אוהבת אותו, ועל כן אני אמשיך לתפח אותו.

לילה טוב, ילדה אהובה שרצה בשדות ציבעוניים

חלומות של אור=]

נ.ב

תודה לגבי ניצן (באדולינה) על ההשראה לדברים האלה, ההשראה לאהבה העצמית הזו במובן מסוים=]

אני שונאת את הקיץ, הוא הופך אותי לאלרגית לעצמי, כל מגע  קטן גורם לי לגרד בהיסטריה, כל חולצה או מכסיים שהם לא מאה אחוז בד טיבעי גורמים לי לגרד, וחם לי, כל כך חם לי...

וככה אני מרגישה, אלרגית לעצמי, אלרגית לעולם שמצחיק אותו לשים לי יד לשניה באמצע הגב ולראות אותי מנסה להתמתח כדי לגרד. והחום מעיק כל כך ואני עייפה כל כך...

אולי זה לא באמת ככה, אולי רק עכשיו, כי לא ישנתי בכלל בלילה, כי אני צריכה להמשיך ללמוד ולראות בכל יום אנשים שלא בא לי לראות, בלי באמת ללמוד, לא הסטוריה ולא מדעים ולא ספרות, רק מתמטיקה, רק ספרות לא ברור במשואות ארוכות יותר או פחות. ואולי כי אני כל כך מחכה כבר למובילים ולקייצת, להתחיל להדריך, להתחיל להגשים חלום, חזון אישי ממש, להדריך, ללמד ילדים שהם כמעט בני גילי מה הוא חזון, מהיא הגשמה, מהוא הרצון הכל כך חזק שמניע את העולם, שמניע אותי להמשיך, לתת להם כיון דרך, ליהיות אנשים טובים יותר, לא לעשות כי אומרם להם, לא ישר עם הראש בקיר... ואני עוד הולכת כל יום לבית הספר. זה כל כך חסר משמעות....

ומצד שני יותר טוב עכשיו, עכשיו אני אור, אור המהלך בין אורות אחרים, גדולים יותר או פחות, אך אור הוא אור, והאור שלי גדול כל כך עכשיו, עצום, אור ניאון לבן שהיפתח ויהיה ביום מין הימים לכל ציבעי העולם  החיוך למד, מצא דרך מהירה  יותר אל שיפתותי העיפות, נותן תיקווה ומשרה כח, גורם לשיפתותי אולי ליהיות פחות עיפות.

הפוסט הזה נכתב מתוך עייפות גדולה (פיזית, ישנתי שעתיים בלילה) ונתן לי קצת כוח, הרים חיוך.

אור ניאון לבן שיפתח ויהיה לכל ציבעי העולם

ילדה אהובה, שצריכה בסך הכל לנוח.