-לאחר יומיים-

"טוב. זהו-זה." נעמדתי מול המראה ובחנתי את עצמי. לבשתי מכנסיים שחורות עד הברך עם כמה איורים באפור בהיר, טוניקה אפורה, ונעלי-בובה שטוחות.

"אל תילחצי, את נראית נהדר." אמרה לי בניסיון להרגיע אותי. היא, מאי ואני היינו בחדר שלי ושל מאי, והתארגנתי לקראת ארוחת-הערב עם אמא שלי היום.

"אני לא יכולה לא להילחץ. מה אם אמא שלי לא תאהב אותו?" שאלתי באימה.

"אל תחשבי על זה, תהיי אופטימית. דני יכול להיות מאוד מנומס כשהוא רוצה, ואי אפשר לשנוא אותו." אמרה מאי.

"אני יודעת, אבל אני לחוצה. אני לא יכולה להפסיק לחשוב מה יקרה אם היא לא תאהב אותו, ומה אם... כלומר..."

"אל תדאגי," לי הניחה את ידה על כתפי. "יהיה בסדר. בינתיים פשוט תירגעי."

"טוב." נשמתי עמוק. "הכל יהיה בסדר."

"נכון. באיזו שעה דני בא לכאן?" שאלה לי.

"אממ... עוד עשר-דקות הוא אמור להיות פה." אמרתי. "ומה אם הוא לא ילבש משהו... הולם? אוי לא." שוב התחלתי להילחץ. "אם הוא יבוא במכנסי ג'ינס פשוטות וטישירט? שיט." התחלתי ללכת במעגלים בחדר. "זה יהיה נורא!"

מאי ולי הביטו אחת בשניה בחוסר-אונים מובהק. "אל." לי עצרה אותי. "תירגעי. תנשמי עמוק."

עצרתי, ונשמתי עמוקות.

"טוב," אמרה מאי. "עכשיו תחזרי אחריי: הכל. יהיה. בסדר."

"הכל... לא." אמרתי. "אני לא יכולה, רע לי, רק יצאתי מהמקלחת ואני כבר מזיעה, אני לא יודעת מה אמא שלי תגיד על דני, ואני לחוצה. אני כל-כך לחוצה."

"תראי, עוד מעט דני יגיע, ובמקרה הכי גרוע תגררי אותו בחזרה למלון כדי להחליף בגדים. יהיה טוב." בדיוק שמענו צלצול בדלת. לאחר-מכן שמענו את מייקל פותח אותה, וכבר היה ברור לי מי הגיע.

"זה דני." אמרתי, בולעת רוק. "טוב. אז אני יורדת." יצאתי מהחדר והן יצאו אחריי. ירדנו במדרגות. "היי love."

"היי, love. את נראית נפלא." הוא נישק לי את הלחי.

התחלתי לבחון אותו. הוא לבש מכנסי ג'ינס כהות, קיפל אותן קצת למטה, וחגר חגורה חומה. הוא לבש חולצת-צווארון לבנה, ומעליה חולצה שחורה עם כיסים.

"גם אתה." אמרתי, כשגיליתי שמעולם לא ראיתי אותו לבוש כך. גם השיער שלו נראה שונה. שמתי-לב שהוא הסתרק, והשיער שלו נראה מדהים ככה.

"באמת?" הוא נראה מופתע.

"למה אתה מופתע?" שאלתי בחיוך.

"לא יודע, אני לא רגיל לקבל ממך מחמאות." הוא אמר במבט עצוב.

"באמת?" הרגשתי מוזר. אולי אשמה. מצחיק.

"כן. את לא נותנת לי יחס." הוא אמר, נעלב.

"אני מצטערת." גיחכתי והתקרבתי אליו. "אתה סולח לי?"

"לא."

התקרבתי אליו והצמדתי את המצח שלי אל שלו, מגחכת. "אני ממש ממש מצטערת?"

"עדיין לא סולח."

נישקתי אותו בעדינות על השפתיים. "ועכשיו?"

"אממ... תני לי עוד אחת כזאת ואני אשקול את זה." נישקתי אותו שוב. "טוב, אני אסלח לך."

"אני שמחה." צחקתי. שמתי-לב שמאי, לי ומייקל כבר עלו למעלה. "אז אנחנו יוצאים?"

"כן, בואי." הוא אמר. התקדמנו לכיוון הדלת.

"הי, אנחנו הולכים!" צעקתי לכיוון המדרגות. כשלא שמעתי כלום, משכתי בכתפיי ופתחתי את הדלת. יצאנו והתחלנו ללכת ברגל לכיוון הבית שלי, שנמצא במרחק עשר-דקות מביתה של מאי.

"את שקטה." הוא אמר בחיוך כשהלכנו ברחוב. זה היה נורא מוזר, ללכת במקום כל-כך מוכר, שאני רואה כל יום במשך תשע שנים, ביחד עם דני ג'ונס.

"מצטערת, אני קצת לחוצה... אתה לא?"

"אני לא בטוח..."

הבטתי בו. "מה הכוונה?"

"לא יודע, אני מאמין שהכל יסתדר. אני אנסה להרשים את אמא שלך בכל דרך אפשרית." הוא אמר בחיוך.

"כן, רק אל תנשק לה את היד, היא שונאת את זה. וזה לא בדיוק... אמ... מנהג, בישראל." גיחכתי.

"אוקי, אני אזכור את זה." הוא חייך. "בואי שניה." הוא משך אותי לעבר חנות-מתנות בצד השני של הכביש.

"אתה מתכוון לקנות לאמא שלי פרחים?" שאלתי, מחייכת בהפתעה.

"אין כמו הרושם הראשון." הוא אמר בחכמה. "אז תעזרי לי? אני לא בדיוק מבין את כל הקטע של השקלים..."

"תן לי." לקחתי מידיו את השטר. "איזה זר כדאי, לדעתך?"

"ורדים?" הוא הציע.

"אמא שלי אוהבת חבצלות. נקנה לה חבצלות?"

"אוקיי." הוא הנהן, מחייך. קנינו זר של חבצלות ויצאנו מהחנות.

"רגע, לא משם," אמרתי, כשדני פנה לחצות את הכביש. "האזור שם מפוצץ, וממש לא בא לי שמעריצות יתנפלו עליך."

"כן, מצטער, שכחתי." הוא מלמל במבוכה.

בסוף הובלתי אותו דרך סמטאות אפלות, עד שהגענו לבית שלי. "אוקיי, הגענו." אמרתי. נכנסנו למעלית.

"הגענו." הוא חזר אחריי. יצאנו מהמעלית, ונעצרנו מול דלת הדירה שלי.

"חכה רק רגע," יישרתי את צווארון החולצה שלו. "מעולה." הוא התכוון לדפוק על הדלת. "רגע!" תפסתי את היד שלו.

"מה?"

"השרוולים שלך." התחלתי לקפל לו את השרוולים. הוא גיחך. "עוד שניה..." אמרתי והסטתי קצת את השיער שלו מעיניו. "טוב, מושלם."

הוא צחק ודפק על הדלת.

"דני! אל!" פז קראה כשהיא פתחה את הדלת, מחבקת אותי ואז את דני.

"שמת לב כמה השמות שלנו מגוחכים ביחד?" תהיתי. דני צחק.

"תכנסו," פז אמרה ופינתה לנו מקום. נכנסתי ודני נכנס אחרי, סוקר את הבית בעיניו. "אמא ואסף במטבח, הם תכף ייצאו. תרגישו בבית," פז גיחכה. "אני אהיה בחדר שלי, תקראו לי כשהאוכל מוכן." היא עזבה את החדר. דני עמד באמצע הסלון והמשיך לבחון אותו.

"אוקיי," אמרתי. "אז אתה זוכר מה אמרתי לך?"

"לאמא שלך קוראים מרגלית, והיא אוהבת חבצלות - " הוא הצביע על הזר, "אסף הוא החבר שלה והם ביחד כבר ארבע שנים ושבעה חודשים. יש - "

"בסדר, זה מספיק טוב."

דני חיבק אותי, מנשק את המצח שלי בעדינות. "תפסיקי להיות כל-כך לחוצה, אני לא גרוע כמו שאת חושבת." הוא לחש לי בעדינות.

נצמדתי אליו, משעינה את ראשי על החזה שלו. "אני שמחה שאתה איתי," אמרתי והתכוונתי לנשק אותו כשאמא שלי נכנסה לחדר.

"שלום!" היא חייכה, בוחנת את דני.

"אוה, אמא, תכירי, זה דניאל ג'ונס, החבר שלי..."

דני חייך אליה, מגיש לה את החבצלות. "נעים להכיר." הוא אמר.

אמא שלי חייכה אליו, נוטלת את החבצלות. הוא הושיט את ידו ללחיצה, אבל היא חיבקה אותו במקום. "אוה, נחמד לפגוש את החבר של אלה!" היא אמרה בעליזות. "ממש לא חיבבתי את הקודם. הם עשו רעשים. אני מקווה שאתה שקט." דני מצמץ והביט בי. הרגשתי את הלחיים שלי מתלהטות. "שבו, אני תכף אקרא לאסף... הממ, איפה פז?" היא שאלה אותי בעברית.

"בחדר שלה." עניתי. היא הניחה את החבצלות באגרטל ואז הלכה לכיוון החדר של פז.

דני הסתכל עליי. "'עשו רעשים'?"

"אממ, טוב..." הסמקתי והרכנתי את מבטי. "לא ציפית שאני אחכה לך, נכון?"

"זה היה אנוכי אם הייתי מצפה." ראיתי אותו מחייך. "כי גם אני לא ממש חיכיתי."

חייכתי אליו בחזרה. "אני - "

"הי!" פז קראה, מתיישבת על שולחן הקפה מולי. "היא נהייתה היסטרית לפני שנכנסתם?" היא שאלה את דני.

"אין לך מושג." הוא צחק, מלטף קלות את הראש שלי.

פז הביטה בנו בחיוך. "זה כיף לראות את אלה ככה." היא אמרה.

"ככה?" הסתכלתי על פז, והיא רק משכה בכתפיה. "פז."

"מה?" היא שאלה בתמימות. "ככה." הנדתי בראשי, נאנחת. פז הדליקה את הטלוויזיה, ואסף התיישב על הספה לידנו.

"היי, אסף." אמרתי.

"אה, אלה! כמה זמן לא ראיתי אותך, בואי הנה..." הוא משך אותי אליו וחיבק אותי. "זה החבר שלך?"

"כן, זה דני." השבתי, מחייכת ומסמיקה מעט.

"נעים להכיר, דני." אסף אמר בעברית. דני הביט בי בבלבול.

"אה, אממ, הוא לא מדבר עברית." אמרתי, קצת נבוכה.

"הוו." ואסף חזר על המשפט באנגלית.

דני חייך במבוכה. "גם אותך, אדוני."

"אדוני? אלה, איפה מצאת אותו? בפנימייה-בריטית לנימוסים?" אסף גיחך.

"משהו כזה." אמרתי בחיוך. גם דני חייך.

"תקרא לי אסף," הוא אמר לדני בחיוך ידידותי ולחץ את ידו.

"אוקיי, אסאף." אמר דני. המבטא שלו עיוות קצת את השם, וכולנו גיחכנו. "מה?"

"אתה חמוד." אמרתי ונשענתי עליו. הוא הסמיק.

"תגיד לי, דני, אתה משחק פוקר?" אסף שאל.

"קצת..." דני מלמל. הוא שוב הסמיק. זה היה ממש מוזר, אני לא זוכרת שראיתי את דני נבוך.

"אז תצטרף אליי למשחק אחרי הארוחה, בחור?"

"אסף, באמת." אמא שלי נכנסה לסלון, מחזיקה בידה מגבת-מטבח. "אל תחטוף את דני. אני בטוחה שלו ולאלה יש תוכניות משלהם."

"אה..." גמגמתי, מביטה בדני. הוא נראה מבוהל. "כן, יש לנו תוכניות." נורא התאפקתי לא לפרוץ בצחוק. דני נאנח בהקלה.

"אוה." אמר אסף באכזבה. "נו, מילא. אל תעשו שטויות, ילדים." והוא הניף באצבעו בצורה אבהית למדיי. דני ואני גיחכנו, ופז צחקה מעט בקול.

"טוב, האוכל מוכן." אמא שלי אמרה, מחזיקה בידה קערה מלאה בתפוחי-אדמה אפויים.