מנדי ואני שוחחנו מעט והחלטנו שמהיום לא מעלים יותר פרקים בראשון וחמישי.

מעלים פרקים מתי שאתן רוצות!D:

וזה בגלל, שבשעה טובה ומוצלחת, סיימנו לכתוב את הפאנפיק! ~מקהלות הללויה~

תיהנו. ^___^

"בכל אופן, הוא לא הצליח להחליט איפה הוא רוצה את המזגן!" חמשתנו ישבנו מסביב לשולחן האוכל (אוכלים, באופן מאוד מפתיע) ואסף בדיוק סיפר לנו כמה חוויות משעשעות מהעבודה שלו. זה היה מוזר, לדבר ככה באנגלית עם אמא שלי.

"אז במה אתה עובד, דני?" אמא שלי שאלה לבסוף. אני, הוא ופז החלפנו מבטים.

"אני... מוזיקאי." הוא אמר בהיסוס.

"מוזיקאי? מה זאת אומרת?"

"אממ," הוא הסתכל עליי במבט שואל. הנהנתי. "אני מנגן ושר בלהקה. אנחנו די מצליחים."

פז גיחכה בתגובה.

"איזו להקה?" אמא שלי התעניינה, חותכת את תפוחי האדמה שנחו בצלחת שלה.

"מקפליי."

היא הרימה את מבטה ונעצה אותו בי. חייכתי אליה בשקט, מרכינה את ראשי. "הו." היא אמרה ואז חייכה. "פז מעריצה גדולה שלכם."

"כן, אני יודע." הוא חייך. ידעתי שאמא שלי תתחקר אותי אחר כך. ראיתי את זה על הפנים שלה.

"או, העוף מוכן!" אמא שלי קראה וקמה.

אסף קם אחריה. "אני אעזור."

פז פנתה לדני, שישב לידי. "אז דני, אלה הייתה בתולה בפעם הראשונה ששכבתם?" היא שאלה בעברית, ואז נזכרה שהוא לא מבין.

"פז!" האדמתי, ודני הביט בי במבט שואל.

"מה היא שאלה?"

"אה, אם..." סרקתי את השולחן ומבטי נעצר על קציצות הבשר. "אם אתה רוצה עוד קציצות! כן!"

הוא נראה מפקפק. "אממ, לא, לא תודה..."

"אלה!" אמרה פז באכזבה. "אני רוצה לדעת!"

"פז." אמרתי בנימה מזהירה.

"אוף, בסדר." היא אמרה בזעף, כשאמא ואסף חזרו לשולחן. כשסיימנו לאכול, צוחקים מהסיפורים של אסף, אני ופז עזרנו לאמא שלי לפנות את השולחן, בעוד אסף ודני ישבו בסלון וצפו בכדורגל.

"אוה, כמה טיפוסי." פז גלגלה את עיניה כששמענו את אסף ודני צועקים "גול!!!".

"אז מה את חושבת על דני?" פז שאלה את אמא בזמן ששטפה כלים.

"למה זה צריך להיות אכפת לך?" היא שאלה, מחייכת.

"כי זה דני ג'ונס. דה!" השיבה פז. "אם הוא ואלה יתחתנו זה אומר שאני אהיה גיסתו של דני ג'ונס! אה, ואם ייוולד להם ילד, אני אהיה קשורה בקשר-דם לילד של דני ג'ונס! ואת תהיי הסבתא של הילד שלו! את לא מבינה איזה כבוד זה. כמה נשים זקנות ואומללות ונטולות-נכדים היו רוצות להתחלף איתך."

התחלתי לצחוק.

"זקנות?" אמא שאלה בטון נעלב.

"טוב, אז בגיל העמידה." היא אמרה והמשיכה לשטוף כלים. אמא שלי הנידה בראשה. "נו, אז מה את חושבת עליו?"

"אוקיי, הוא... סביר."

צחקתי וקצת נחנקתי, כי בדיוק לעסתי חתיכה מהנאצ'וס שהיו על השולחן במטבח. "ס-סביר?" אמרתי, משתנקת, ופז מיהרה לנגב את ידיה וטפחה על הגב שלי בעוצמה. "הוא," השתעלתי. "יותר מסביר!"

"אני לא מכחישה שהוא נראה טוב. לא רק יותר טוב מהחבר הקודם שלך," אמא הנמיכה את קולה. "יותר טוב מכל אחד שאי-פעם יצאת איתו. ואם אני לא טועה, יצאת עם המון בחורים."

הסמקתי, ואמא שלי ופז צחקו. "הוא גם חמוד, תודי." דחקתי בה.

"באיזה מובן?"

"אממ... הוא... מנומס! הוא מאוד מנומס. נכון?" שאלתי, מהססת.

"נכון." אמא אמרה. נשמתי לרווחה. "והוא כנראה ממש סובלני, אם הוא סבל את כל הבדיחות של אסף עד עכשיו." גיחכנו.

"אז...?" שאלתי בתקווה.

"אז..." שוב עצרתי את נשימתי. "אז בינתיים, אני מאשרת."

"אה!" חיבקתי אותה. "אני אוהבת אותך!" אמרתי ומחצתי אותה.

"אלה!" פז צחקה. "אמא נחנקת!" שחררתי אותה. פז ואני צחקנו כששמתי-לב שאמא נהייתה אדומה. בינתיים, אסף ודני ישבו בסלון.

"אז אני מניח שאתה אוהד את מנצ'סטר יונייטד?" שאל אסף.

דני הנהן. "ואתה?"

"בית"ר ירושלים."

"הא." הם המשיכו לצפות בכדורגל, ופתאום הבטן של דני פלטה קרקור מוזר.

אסף התחיל לצחוק. "אתה יודע, הן עוד לא פינו את הקציצות מהשולחן."

"אה, באמת? תודה." דני אמר בהקלה וקם לכיוון שולחן-האוכל. הוא חייך חיוך רחב כשראה את הצלחת המלאה בקציצות, והניח שתיים בצלחת. הוא אכל, ולאחר-מכן לקח את הקערה והתקרב אל אסף.

"רוצה עוד קציצות?" הוא שאל באנגלית.

"מצטער, לא הבנתי. תוכל לחזור על זה?" שאל אסף, שקוע במשחק הכדורגל.

דני הרהר. "אלה העיתה בייתולה בפעם הראיישונה שעשיתם איית זה?" 

"סליחה?" נכנסתי לסלון.

"אה, שאלתי את אסאף אם הוא רוצה עוד קציצות."

"מה? אבל אתה - "

"כן, הוא לא הבין, אז ניסיתי לשאול אותו בעברית."

"מה?" ורק אז נפל האסימון. צחקתי כל-כך חזק, שהתחלתי להאדים.

"את בסדר?" דני התקרב אליי במבט מודאג. אסף עדיין היה מהופנט לטלוויזיה. "מה מצחיק?"

"כ-כ-כ-לו-כלו-כלום..." לא יכולתי להפסיק לצחוק.

"אלה, שומעים את הצחוק שלך עד למטבח." אמרה פז, כשהיא ואמא נכנסו לסלון. "מה מצחיק?"

"שום דבר." אמרתי, קצרת-נשימה.

"את בטוחה שהכל בסדר?" דני שאל שוב.

"כן, זהו, נרגעתי. אני בסדר."

"אלה, את מוזרה." פז אמרה במבט חושד.

"תודה פז, גם את."

"אני יודעת." היא חייכה בגאווה. "בכל-מקרה, צרבתי סרט ע-נ-ק! חותנת בהפרעה." אמרה והלכה לחדר שלה כדי להביא את הסרט.

כולנו התיישבנו על הספה והיא הכניסה את הדיסק לנגן ה-DVD. "הוא אמור להיות ממש טוב." היא חייכה. הסרט התחיל.

"אה, אני מכירה אותה!" אמא שלי אמרה בשמחה. "זו ג'יין פונדה! ראיתי את הפרסומת שהיא השתתפה בה לקרם-פנים, והוא באמת - "

" -מרגלית*, אנחנו באמצע הסרט." אסף קטע אותה. היא חייכה והמשיכה לצפות.

"הי," הרמתי את ראשי מהחזה של דני לאחר כמה זמן, "אתה יכול להבטיח שאמא שלך לא תדחף את הראש שלי לצלחת של הספגטי ככה?"

הוא צחק. "אני מבטיח." הוא אמר, מנשק את המצח שלי. חייכתי והשענתי את ראשי על כתפו. כנראה שהקציצות שדני אכל התחילו להשפיע עליו, כי הוא נראה מעט עצבני בערך רבע שעה לאחר מכן וזע באי נוחות בספה. "אל, איפה השירותים?" הוא שאל אותי לבסוף.

"שם," הצבעתי. "תמשיך במסדרון והדלת הראשונה שתראה בצד שמאל."

הוא הנהן וקם בריצה אל השירותים.

"המ?" פז הפנתה אליי מבט שואל.

"שירותים," עניתי לה. היא צחקקה והמשכנו לראות את הסרט.

"מה עם דני?" אמא שלי שאלה כשהסרט נגמר. "כמה זמן הוא יכול להיות בשירותים?"

נראיתי מהורהרת. "אני אלך לבדוק מה איתו," התנדבתי ופז שוב צחקקה, "פז!" היא השתתקה ורק נעצה בי מבט ערמומי. גלגלתי את עיני, הולכת לעבר דלת השירותים. דפקתי עליה. "דני?" שאלתי. שמעתי גניחה קטנה בתגובה ונרתעתי. "דני?"

"אלה!" הוא התנשף אליי מהצד השני.

בהיתי בדלת באימה. "הכל בסדר?" שאלתי בחשש.

"כ-כן," הוא ענה לי, "בסדר גמור!"

"אתה בטוח...?"

"כן!" הוא גנח שוב.

"אוקיי..." הלכתי. אמא ואסף, נסתבר, היו במטבח ושטפו כלים.

פז הסתכלה עליי. "נו, מה איתו?"

"אני חושבת שהוא עושה שם עבודת יד..." אמרתי במבט מהורהר.

"עבוד- או. מיי. גאד. הוא מאונן לנו בשירותים?!" היא נראתה יותר מתלהבת משהיא הייתה צריכה להיות. אמא ואסף צצו מהמטבח והסתכלו עלינו.

"דני מאונן בשירותים?" אסף שאל.

"א - "

"כן!" פז חייכה חיוך גדול. "אלוהים, אלה, למה את לא נותנת לו?"

"אני כן - " השתתקתי כשראיתי את אמא שלי נועצת בי מבט בוחן. "כי אני שומרת את בתוליי עד החתונה!"

"אלה, נו באמת," פז גלגלה את עיניה, ואז שמה לב לאמא שלנו, שנראתה קצת כעוסה. "אה. נכון. את אמרת לי. מחשבות טהורות עד החתונה!" שתינו הנהנו במרץ. "בתולות לנצח! טמאות לרצח!"

דני יצא מחדר השירותים וכולנו נעצנו בו מבט.

"זה היה משחרר," הוא אמר בחיוך.

"דני, זה באמת היה נחוץ?" שאלתי בעצבנות.

"מה? לא יכולתי להחזיק את עצמי!"

"דני!" גלגלתי את עיניי.

"מה?" הוא שאל בתמימות. "זה טבעי לגמרי!"

"אוה!" רטנתי, מביטה בשעון. "אנחנו צריכים ללכת בכל אופן." דני הנהן, אבל לא הסתכלתי עליו ממש. הוא קצת עצבן אותי.

נפרדנו מכולם ויצאנו מהבית. לא דיברתי איתו, ורק הלכנו בדרכים הצדדיות אל הבית של מאי.

"אל, מה קרה?" הוא ניסה לדבב אותי.

"כלום."

"אל."

"מה?" רטנתי. "כלום."

"אלה, תדברי ועכשיו, אני מכיר אותך."

התנשפתי בכעס. "למה עשית ביד בשירותים?"

"מה - " דני היה המום.

" -לא, תקשיב, זה בגללי? אני לא מספקת אותך או משהו...? כלומר, אני לא... אם את לא אוהב את הסקס שלנו או משהו לפחות תגיד לי, ו..."

"אלה," הוא התחיל לומר, אבל לא הקשבתי.

"אני מתכוונת, אני אולי קצת פחות מנוסה מהחברות הקודמות שלך והכל אבל..."

"תקשיבי לי - "

"כלומר, אני פתוחה לחידושים אם מתחשק לך... הדבר האחרון שאני ארצה הוא שתשתעמם ממני - "

"- אלה! -"

" -אבל למה אתה צריך לעשות ביד בשירו - "

הוא נישק אותי, מצמיד אותי אליו בעדינות. הייתי קצת מסוחררת לאחר מכן, ולא יכולתי למנוע מחיוך קטן להתפרס על פניי.

"הייתי באמצע מספר שתיים*."

חשבתי לרגע. "אה." אמרתי, ואז הסמקתי.

"חוץ מזה," הוא חייך אלי, מנשק אותי קצרות שוב, "אני אוהב את הסקס שלנו, ואת טובה בזה." אני חושבת שלא יכולתי להיות אדומה יותר. חיבקתי אותו בשקט, והוא חיבק אותי בחזרה. "אז הכל בסדר?" הוא לחש.

"כן," אמרתי. "אבל אתה עוד מעט עוזב."

-

"למה את מתחמקת ממני?" הארי שאל. הוא ולי היו לבדם בבית של מאי.

"אני לא." לי ירתה בחזרה.

"את כן."

"אני לא."

"את כן."

"בסדר! אני כן!" היא אמרה, עצבנית מעט. "מה אתה רוצה שאני אגיד לך?"

"למה, בתור התחלה," הוא אמר.

"כי..." היא השתתקה. "ככה. אני לא רוצה לדבר איתך."

"פשוט תגידי לי מה קרה במסיבה של ג'יימס ואלה." הוא הזדעף. היא שתקה, מרכינה את ראשה. "לי..."

"נישקת אותי," היא לחשה.

עיניו נפקחו בתדהמה. "למה לא אמרת משהו?"

"כי – לעזאזל, הארי, היית שיכור!"

"אז מה, את לא חושבת שהרגשתי אלייך משהו אם הייתי מנשק אותך אפילו בתור שיכור?"

"אתה עושה צחוק? בתור שיכור היית מנשק גם את ג'יימס!"

"קודם כל- לא נכון! דבר שני, כן הרגשתי אלייך משהו!"

"הייתה לך את איזי, למה בכלל היית צריך אותי?"

"כי איזי לא צוחקת איתי על סרטי-אימה כושלים, והיא לא מחייכת אליי כמו שאת מחייכת כשהאחרים יורדים עליי ולאיזי אין את הצחוק שלך ואת החיוך שלך וכשאני חושב עלייך תמיד עולה לי חיוך מאושר כזה שאף פעם לא מופיע לי עם איזי. כי אני צריך אותך."

"אני עם מייקל עכשיו, אתה לא חושב שזה קצת מאוחר מדיי?" הקול שלה נשבר.

"אולי... אבל הייתי צריך שתשמעי את זה."

"בסדר, שמעתי, אתה יכול ללכת עכשיו."

"אני לא רוצה ללכת!" הוא אמר בעצבים. "אני רוצה אותך! היית צריכה לחכות לי, היית צריכה לומר משהו!"

"למה לי? אתה לא נתת לי שום יחס מיוחד!"

"פחדתי שאת לא מרגישה את אותו הדבר!"

"אה, אז זו אשמתי?"

"כן, כי אני אוהב אותך!" הוא צעק בתסכול. היא שתקה לכמה רגעים.

"תלך."

וכשהדלת נסגרה בטריקה מאחוריו, לי הרשתה לדמעות לצאת.

*הערת-מנדס: מרגלית רולז!

*מספר 2: קקי. מספר 1: פיפי. טרילילי.