אזהרה:

התכנים בפרק זה אסורים לקריאה מגיל שמונה ומטה.

או שאם אתן לא אוהבות את כל הקטעים שהז** של דני כלול בהם, פשוט היכנסו לכאן ותראו את מופע האורח שלנו. אבל אם יש לכן ביצים, תמשיכו לקרוא למטה.B|

סתם, זה לא פרק כזה סוטה לדעתי. נכון שיש כמה קטעים... אבל טוב, הכל בשביל שתחייכו.

אז תיהנו, ושבת שלום. <:

-לאחר שבעה חודשים-

"יום הולדת שמח!" היה הדבר הראשון שאמרתי כשדני ענה לפלאפון. יכולתי לראות את החיוך שנמרח על פניו.

"תודה, love," הוא צחק. "מה שלומך?"

"אני בסדר," חייכתי.

מאי הסתכלה עליי מהצד. "את נראית כאילו את עומדת לאכול מישהו." היא אמרה. "דני?"

הנהנתי. "ואתה?"

"קצת עייף. סיבובי הופעות זה דבר מתיש. אה, ומעריצה אנסה אותי."

"אני מקווה שנהנית."

"בהחלט," הוא אמר, "אבל היא לא הייתה את אז עשיתי cold turkey."

"עשית ממנה תרנגול הודו קר?" שאלתי בהלם.

הוא צחק. במשך חמש דקות שלמות. "זה ביטוי! זה אומר שקטעתי את העניין בחיתוליו."

"היא לבשה חיתול?"

"זה כבר לא מצחיק."

"נכון." הנהנתי.

"תשאלי אותו כבר על החתונה, פדלאה!" מאי צעקה לעברי.

"בסדר, בסדר!" רטנתי.

"מה?" דני שאל. "אני צריך ללמוד לדבר עברית."

"אני אשמח ללמד אותך," אמרתי.

"אלה!" מאי קראה.

"אוה, כן. מתי אתם באים? כלומר, בשביל החתונה של לי ומייקל?"

הוא נשמע מהורהר. "אממ, מחר אנחנו חוזרים הביתה... ולטום יש את הכרטיסים ואת המוח... אני אשאל אותו." שמעתי אותו צועק "Hi dickhead, when are we going to Micke's wedding?", וצחקקתי. היו עוד כמה רעשים מוזרים ברקע, כמו טום צועק לו "If you call me dickhead one more time, I swear I will FUCKING KILL YOUR LITTLE WHITE ASS YOU PRICK!"

"דני?" שאלתי אחרי כמה רחשים חשודים מהצד השני.

"כ-כן?" הוא גנח. "לעזאזל. אממ, אנחנו באים בעוד חמישה ימים, ו – דאגי! למה היית חייב לאמץ חתול רחוב שנמשך לרגל שלי?!"

"היא שעירה!" הוא צעק את התשובה. "אולי הוא חושב שזו חתולה!"

"חתול?"

"דאגי אימץ איזה סמר - חתול רחוב! אחד שהוא מצא בסיאטל והצטרף לסיור בתור אממ... מכונת שתן."

"כמה מקסים." גיחכתי. "אז בעוד חמישה ימים תהיו פה?"

"אכן כן. אז נתראה בשדה-תעופה?"

"כן, נראה אתכם שם." אמרתי בחיוך. הייתה שתיקה.

"אז אממ... ביי?"

"רגע!" קראתי.

"מה?" הוא שאל בדאגה.

"אמ... נזכרתי ש... סיפרתי לך על... אה... על הלטאה החדשה ש-לי אימצה?"

"היא אימצה לטאה?" הוא שאל בהפתעה. "וואו. הייתי מטושטש לשנייה. זה היה מוזר. תקשיבי, תחטפי את הלטאה הזו ותזרקי אותה מהחלון. תקטעי את העניין כל עוד הוא בחיתוליו."

"למה שאני אעשה את זה?"

"אני גרתי באותו הבית עם דאגי במשך שנתיים. לילה אחד, זוקי ברחה מהכלוב שלה ישר למיטה שלי. פתאום הרגשתי משהו בתוך הבוקסר, אז קפצתי והיא נתנה לי ביס ישר ב - "

"אוקיי, די." מיהרתי לקטוע אותו.

"היא באמת אימצה לטאה?" הוא שאל, צוחק.

"לא, לא באמת."

"היא... לא?"

"לא."

"אז...?"

"לא רציתי שתנתק." הודיתי.

"אה. אני אוהב אותך."

חייכתי חיוך קטן, והתכוונתי לומר לו 'גם אני אוהבת אותך' כששמעתי אותו צורח כמו לי בפעם הראשונה שמאי הורידה לה שערות במפשעות. "מה...-"

"דאגי!!! החתול הזה נטפל לאיברים שהוא לא היה צריך להיטפל אליהם!" שמעתי אותו צורח. "תורידו את זה ממיני-ג'ונס! רק היום לקחתי ויאגרה!"

"דני!"

"אוי. אמרתי את זה בקול?"

"כן." אמרתי בחשדנות. "אתה רוצה לספר לי משהו?"

"אממ... מיני-ג'ונס מאוד מאוד מתגעגע אלייך?" הוא צחקק במבוכה.

"גם אני מאוד מתגעגעת למיני-ג'ונס." אמרתי בחיוך.

מאי בדיוק עברה בסלון וחזרה אחורה בהליכה לאחור. "סליחה?"

"אה?" שאלתי בתמימות.

"שמעתי נכון?" היא התקרבה אליי.

"אמ, זה תלוי. מה שמעת?"

"מיני-ג'ונס?" היא גיחכה.

"אממ... דאגי אימץ חתול."

"וקוראים לו מיני-ג'ונס?"

"אממ... כן?" אמרתי בזהירות. "אני עם דני בפלאפון, את יודעת, כל דקת-אוויר עולה כסף!" ניסיתי להתחמק.

"אוקיי, אוקיי." היא הרימה את ידיה בכניעה והלכה למטבח, נוגסת בתפוח שהיה בידה.

"מצטערת על זה." אמרתי לדני. "בכל-מקרה, תמסור לג'ונסי הקטן שיחזור מהר."

"ווהוו, אחרי הביס של החתול הזה הוא כבר לא 'ג'ונסי הקטן'. הוא ג'ונסי הנפוח."

"אני – " השתתקתי.

"מה, תנשקי את זה כדי שזה יעבור?" הוא שאל בשעשוע. "לעזאזל. היום אני אצטרך מקלחת קרה."

"אין לי ספק." צחקתי. "תחשוב עליי?"

"רק עלייך."

"אז מה עוד חדש אצלכם?" שאלתי, נשענת על הקיר בסלון.

"את מתכוונת, חוץ מג'ונסי הנפוח, החתול המזורגג, והעובדה שדאגי כרגע יורד להרולד?"

השתעלתי. "מה?!"

"אה, סליחה. הוא רק מרים את המפרט מהרצפה. מתחת לרגליים של הארי."

"אתה יודע, התכוונתי להלשין למאי."

"אה. אל תתני לאמת להפריע לך."

"אוקיי." צחקתי. "זו השיחה הכי מפגרת שאי-פעם הייתה לנו."

"נכון. אבל את מתגעגעת אליי ואל ג'ונסי, אז את לא תנתקי גם אם אני אתחיל לדבר על החוויות של ג'ונסי בתור ילד, נכון?"

"נכון."

"באמת?" הוא שאל בשמחה.

"לא."

"אה. כי נזכרתי ביום הזה שבו אמא שלי תפסה אותי מתחת לשמיכה. עם ג'ונסי. והגיטרה. והקרם ידיים של אבא."

"אוה. לא רציתי לדעת את זה."

"אה. חכי רק רגע." הוא התרחק קצת מהטלפון. "הגיטרה שלך אולי יותר גדולה, אבל המיקרופון שלי יותר עבה!"

"לא סיכמנו כבר ש it's not about how big your boat is, it's about the motion in the ocean?"

"על מה את מדברת?" הוא גיחך. "אני מתווכח עם דאגי על זה שהמיקרופון שלי בהופעה האחרונה שלנו היה יותר עבה מהמיקרופון שלו."

"אה."

"את באמת מתגעגעת לג'ונסי, נכון?" הוא שאל בילדותיות.

"אל תספר לו, אבל אני יותר מתגעגעת לג'ונס המקורי." אמרתי, מחייכת למרות שהוא לא יכול לראות אותי.

"מרגש. כמה זמן אנחנו מדברים?"

"אם אני אגיד לך כמה זמן, אתה תנתק?"

"לא יודע. אני לא בדיוק בקשיים כלכליים כרגע."

"אה. אוף. אני לא מאמינה שזו היומולדת שלך ואני לא איתך." אמרתי באכזבה.

"גם אני מתגעגע אלייך." הוא אמר. "אבל נתראה עוד מעט, נכון?"

"כן." אמרתי בחיוך.

"ונוכל לפצות על הזמן האבוד שלנו, נכון?"

"שלי ושלך, או שלי ושל ג'ונסי?"

"אמ... של שנינו?"

"תשובה טובה." צחקתי.

"שוגר-דול!" דאגי אמר בעליזות.

מאי צחקקה. "שלום גם לך, פרחים צהובים." היא ענתה לו, נשענת לאחור על הספה בסלון. "מה שלומך?"

"אימצתי חתול חדש," הוא אמר, "קראתי לו לורד רנדל."

"לא קראת לו מיני-ג'ונס?" מאי תהתה. "אלה אמרה שככה קראת לו."

"אה? מיני ג'ונס הוא הזין של דני, אני לעולם לא אקרא לחיה כלשהי מיני-ג'ונס, חולני..."

"מ-מ-מה?!" מאי השתנקה. "אז הם דיברו על הזין של דני כל הזמן הזה?"

"כנראה," דאגי צחק, "למה, מה הם אמרו?"

"אלה אמרה שהיא מתגעגעת למיני ג'ונס," מאי אמרה המומה. "אלוהים. אני לעולם לא אחזור להיות מה שהייתי."

"אני יכול לעזור לך עם מיני דאגי," הוא הציע.

"דאגי, מתי תבינו שכשאתם אומרים 'מיני דאגי' זה גורם לכולם לחשוב שיש לך קטן?"

"אבל- את יודעת שאין לי קטן, אז מה זה משנה?"

"פרחים צהובים," מאי אמרה בטון מזהיר, "אנחנו לא הולכים לדבר על זה עכשיו."

"אה." הוא אמר באכזבה. "נכון."

"אז מה עוד חדש אצלכם?" היא שאלה, עדיין אוכלת את התפוח.

"עייפים, את יודעת. אבל זה בהחלט אחד מסיבובי ההופעות המצחיקים ביותר שהיו לנו. כשהיינו בברזיל, מעריצה אחת נכנסה לחדר שלנו במלון דרך המרפסת, בדיוק כשיצאתי מהמקלחת."

"אווּ." מאי גיחכה. "ומה קרה אחר-כך?" היא נגסה בתפוח.

"דני, טום והארי כבר ירדו לחדר-אוכל, ורק אני הייתי שם. לבוש במגבת. שנפלה אחרי שניה." מאי השתנקה והתחילה להשתעל. "מאי? מה קרה?" שאל דאגי בדאגה. מאי רק המשיכה להשתעל.

"מאי?" נכנסתי לסלון. "את בסדר?" התחלתי לטפוח על הגב שלה בעוצמה ולבסוף היא פלטה החוצה את התפוח שנתקע בגרון שלה. "איך הצלחת להיחנק ככה?" שאלתי, צוחקת, אבל היא רק הצמידה לאוזנה את הטלפון וצעקה- "מה?!"

"מה קרה?" המשכתי לצחוק. היא סימנה לי לחכות, והמתנתי.

"מה זאת אומרת? ומה קרה?" שאלה מאי בלחץ.

"עשינו סקס על המיני-בר." הוא אמר בזחיחות.

"דאגי!"

"טוב, סליחה, לא מצחיק." הוא אמר במהירות. "ומה חדש בישראל?" חטפתי למאי את הטלפון.

"אה, חוץ מזה שבערך... עשרה בחורים ניסו להתחיל עם החברה שלך בזמן שלא היית, אחד הצליח, ואז הם התמזמזו במעלית?"

"אמרתי 'סליחה'!" הוא התקומם.

"אוקיי, מצטערת." צחקתי.

"תני לי את זה." מאי לקחה ממני את הטלפון. "דאגי, אם אי פעם תבהיל אותי שוב ככה אני אחנוק אותך עם פרחים צהובים."

"אבל שוגר-דול, את לא יכולה לחנוק אותי. אני אהובך הנצחי, זוכרת? הפרח הצהוב בחייך! שמאיר את ימייך! שתמיד עומד לצידך ו-"

"אל. תעצבן אותי." היא אמרה, בקושי מניעה את שפתיה. הוא השתתק.

"אבל שוגר-דול, אני מתגעגע אלייך." הוא אמר בקול גבוה. "וגם לורד רנדל רוצה לפגוש אותך. נכון, רנדי?" מאי שמעה גרגור מפונק מגיע מהקו השני וצחקקה.

"זה היה לורד רנדל או אתה?"

"שנינו." הוא הודה בעצב.

"גם אני מתגעגעת, פרח-צהוב שלי." היא אמרה, כמעט נמסה. גלגלתי את עיניי והיא הוציאה לי לשון. עליתי במדרגות ויכולתי לשמוע אותה מפטפטת עם דאגי גם כשהגעתי לקומה השנייה.