אז אני אגיד את זה.

אני אוהבת אותי ואני סקסיתD:

ולכן אני פה ואתם לא חההההההההההP: כןכן סתיו, ת-ק-נ-א-י.

רוצים להוכיח לי אהבה? כן? כן. תתקשרו לאמא שלי ותגרמו לה לתת לי ללכת לוילג'! כי וילג' זה סקסי.

ואני סקסית.

אנחנו מתאימים!!

עכשיו, אחריי שחפרתי להנאתי בבלוג של דורין הסקסית המושלמת שכולנו אוהבים וחושקים בה בסתר(או שזו רק אני :ם) אז אתם תקבלו את הפרק שלכם^^

אז היה נחמד, וטוב שהיהD:

להית''                                ~אשתוהמיועדתשלדניאלאלןדיוידג'ונס~ שַרונִיזֵם. מחלה מדבקתP:

"לוקאס!" היא צרחה, דופקת בפראות על דלת החדר שלו. "תפתח לי כבר! אני רצינית, אני אתקשר לאבא!"

הדלת נפתחה, והיא ראתה את עיניו הירוקות של לוקאס נעוצות בה בתמימות.

"צלצלת?" חיוך קטן עלה בזווית פיו.

"תקשיב לי, שרץ, ותקשיב לי טוב. כשאני אומרת לך משהו, אתה עושה אותו מיד. ברור לך? אני אחותך הגדולה, אמא ואבא לא בבית, מה שאומר שאני אחראית." הקול שלה היה שקט. אבל הקול של בל אף-פעם לא שקט בלבד; אלא שקט וקטלני.

כמו הפלוצים שלי... חשב לוקאס ברגע אחד של כהות-חושים, ואז התאפס על עצמו. היא המשיכה לדבר.

"מובן?" שאלה לבסוף. הוא תהה על מה היא דיברה.

"מובן."

"יופי. עכשיו, אני הולכת לפגוש... אה... לקוח של שארלוט שהיא צריכה שאני אטפל בו בשבילה בזמן שהיא מחוץ לעיר. שני רואה טלוויזיה בסלון. זה אומר שאתה, פקעת-קרציות-מהלכת-על-שתיים, שומר ממנה מרחק. אני רוצה למצוא אותה בריאה ושלמה כשאחזור, ברור?"

"בטח, לקוח של שארלוט, את בטח הולכת לפגוש את הדני הזה – " היא תפסה בצווארון החולצה שלו והרימה אותו ביד אחת. זה לא שהיא כזאת חזקה, זה רק שלוקאס לא שוקל יותר משלושים וחמישה קילוגרם, למרות שהוא לא היה נמוך, והוא לא חסך באוכל. זו אחת הסיבות שבל שונאת אותו בגינן: הוא נולד בתור הילד המושלם. שטני, עיניים ירוקות, וכמובן; בעל חילוף-חומרים-מהיר. היא חשבה שמונה פעמים לפני שהכניסה לפה אפרסק, בזמן שהוא לוקח ארוחות טייק-אוואי ממק'דונלדס לבית הספר כמעט כל יום ונשאר קטן ורזה. והיא אפילו לא הזכירה את העובדה שהוא מחונן. היא התאפקה לא לנחור בבוז.

"אמרתי לך לא להזכיר יותר את דני." היא אמרה בקול נמוך ומאיים. "אם אשמע מאמא או מאבא משהו עליו, אני ישר אדע שזה הגיע ממך. ואז יקרו דברים רעים. אנחנו לא רוצים שאמא ואבא יגלו מי שבר את גמדי-הגינה של השכן, או כמה קיבלת במבחן האחרון בפיזיקה, נכון?"

"טוב, בסדר, אני לא אגיד כלום!" הוא אמר בכניעה. "את מוכנה להוריד אותי?"

"לך לחדר שלך, ואל תצא ממנו אלא אם זה לשירותים!"

"אני אבעט בך!"

"בוא נראה אותך!"

"בסדר!" הוא הרים את רגלו השמאלית, ונתן לה בעיטה בישבן. מיותר לציין שהוא נעל ואנס.

"זה אפילו לא כאב!" שיקרה, מנסה לא לתפוס את הישבן שלה כדי לבדוק אם עצם העכוז שלה לא נשברה. "ואני אחזיר לך על זה אחר-כך, כי אני חייבת לזוז."

"לכי."

"שקט, פריק. לך לחדר שלך."

"ביי." הוא גלגל את עיניו ונכנס חזרה לחדר.

היא ירדה במדרגות ונכנסה לסלון.

"אוקיי, אז אני הולכת." היא אמרה לשני, למרות שזה היה די מיותר. "תרגישי חופשייה ללכת לכל מקום בקומה הראשונה," היא הדגישה את שתי המילים האחרונות בכוונה. "כי בקומה השנייה נמצאים חדרי השינה ובקומה השלישית נמצאים – טוב – בקיצור, תישארי רק בקומה הזאת. אם את צריכה משהו דחוף, את יכולה לשאול את לוק. אוי, רגע, מה אני אומרת?" היא נתנה לעצמה מכה קטנה על המצח. "אם את צריכה משהו דחוף תתקשרי אליי. המספר נמצא פה," היא כתבה את המספר על חתיכת נייר והניחה אותה של השולחן. "בסדר?" שני הנהנה.

"לגמרי. את יכולה ללכת."

"אוקיי. תשמרי על עצמך עד שאני חוזרת, ואם לוק מטריד אותך אל תתביישי להתקשר. ועוד דבר אחד," בל רכנה ליד הספה ששני ישבה עליה, והנמיכה מעט את קולה, "אמא שלך לא צריכה לדעת שהלכתי. זה יישאר בינינו, בסדר?"

"בטח. אל תדאגי." שני חייכה.

"מעולה. אז להתראות." בל חיבקה אותה, ואז הלכה אל הדלת. "המספר שלי רשום על הדף שם." הזכירה לה ואז הלכה. "אוקיי..." היא יצאה מהבית ונכנסה למכונית. "גני קנזינגטון. אוי לא." היא קפאה. "שכחתי לומר לדני שאני לא בלונדון!" היא מייד הוציאה את הפלאפון שלה, אבל רגע לאחר-מכן התחרטה. אני לא מסוגלת לדבר איתו בטלפון. חשבה. אני אתפלץ מרוב בושה. לכן, היא החליטה להשאיר לו הודעת טקסט: "אני מקווה שלא יצאת עדיין, כי אני לא אוכל להגיע. אני נמצאת עכשיו בבית של ההורים שלי בשפילד, ואין לי איך להגיע עכשיו ללונדון. אם אתה רוצה שניפגש, אתה יכול לבוא לכאן."

היא ידעה, כמובן, שאף-אחד שהיא מכירה בקושי שבוע – בטח ובטח שלא דני ג'ונס – ייסעו את כל המרחק מלונדון לשפילד רק כדי לדבר. אז היא התכוונה לצאת מהמכונית, כשהפלאפון שלה צלצל. היא פתחה אותו. "הודעת טקסט חדשה." היא לא הופתעה כשראתה שההודעה היא מדני, אבל פיה נפער בהלם כשראתה מה הוא כתב.

"אני אפגוש אותך בפארק ווֵסטוֹן."

"מה..." היא מלמלה. לעזאזל המבוכה. היא התקשרה אליו. "דני?"

"האחד והיחיד, איך אפשר לעזור?" הוא נשמע משועשע.

"אתה באמת מתכוון לבוא לשפילד? רק בשביל לדבר איתי? אתה לא חייב לבוא. אתה יכול לומר לי את... מה-שזה-לא-יהיה בפלאפון. או שאני אפגוש אותך מחר? אני חוזרת לניקי מחר בבוקר."

"מחר יש לנו צילומים מהבוקר עד הערב, אבל בכל-אופן אני חייב לדבר איתך היום."

"אבל... אבל..." היא לא ידעה מה לומר. "מה כל-כך חשוב שאתה חייב לומר לי?"

"זה... אולי נדבר על זה כשניפגש? כלומר, היום?"

"בסדר." היא בלעה את רוקה. "עוד כמה זמן תגיע?"

"עד רבע-שעה אני אהיה שם."

"מה?" היא שאלה, המומה. "מתי יצאת?"

"לפני רבע-שעה."

"אבל – " היא השתנקה. "על איזו מהירות לעזאזל אתה נוסע?"

"תשעים קמ"ש." השיב בפשטות.

"אתה צוחק, נכון?"

"ממש לא."

"תאט!"

"תירגעי," הוא צחק. הוא מטורף לחלוטין, חשבה בל. "אני נוסע עכשיו בכביש המהיר שבין וילטשייר ללונדון. עוד כמה דקות אני אהיה בסטונהנג', ומשם ייקח לי בערך עשר-דקות להגיע לשפילד. בקיצור, אני אפגוש אותך בפארק עוד רבע-שעה. אוקיי?"

"אוקיי. אבל כשאתה יוצא מהכביש הראשי בבקשה תאט." הנימה המתחננת שלה הפתיעה אפילו אותה.

"אל תדאגי, אמא." הוא גיחך. "נתראה."

"טוב, ביי. ותיזהר. אני רוצה שתגיע לכאן בחתיכה אחת."

במרחק מאה ק"מ משם, דני ג'ונס נסע במהירות של תשעים וחמש קילומטר לשעה, ניתק את הפלאפון וצחק, פותח את גג המכונית ומגביר את הווליום כך שכל נוסעי הכביש המהיר יכלו לשמוע את השיר "Watin' On A Sunny Day" של ברוס ספרינגסטין. הוא יצא מהכביש הראשי, ממשיך לזמזם את השיר, והוריד את המהירות לשבעים קמ"ש. הוא המשיך לנסוע עד שקרא את השלט הגדול – "Welcome To Sheffield" ובאותיות קטנות יותר נוסף המשפט, "Where everyone matters."

חכם. חשב דני. פשוט, אבל חכם. הוא חנה ליד פארק Weston ויצא מהמכונית, מוציא את הפלאפון שלו ומתכוון לחייג לבל כדי לשאול על המיקום שלה, אבל סגר את הפלאפון כששמע אותה מאחוריו – "אני שונאת את הפארק הזה." הוא הסתובב אליה, מחייך.

"למה?"

"הוא רשמי מדיי; אסור לדרוך על הדשא, אסור לשמוע מוזיקה בקול-רם, אסור לצעוק." היא גלגלה את עיניה.

"כן, אבל כאילו שלזקנים כמונו עדיין יש כוח לעשות את כל זה." הוא שם יד אחת על המותן, בצורה שהזכירה איש זקן בעל מגבלות פיזית, וגיחך.

"אתה זקן, אולי. אני אהיה בת עשרים עוד כמה זמן." היא חייכה. "אז, מה הדבר החשוב שאתה חייב לומר?"

"רוצה שנלך, או משהו?"

"בסדר." ענתה, מעט בבלבול, והם התחילו ללכת בשביל. "אז?" הוא שתק קצת, נאנח, ואז דיבר.

"אני חושב ש..." הוא פתח, ואז התחיל לגמגם. "אני חושב שאני אפרד מאוליביה."

"אוקיי..." איכשהו, היא לא הייתה מופתעת. מה שהפתיע אותה זה – "למה אתה אומר את זה לי?"

"כי..." הוא נשך את שפתו התחתונה בקדחתנות. "את רוצה לצאת איתי?"

"אתה ממש..." היא חיפשה את המילה. "אקראי?"

"אני חושב ששמעתי את זה פעם." הוא חייך, קצת נבוך.

"אתה רוצה לומר לי שנסעת מלונדון עד לכאן רק בשביל להזמין אותי לצאת?"

"זו לא הייתה המטרה..." הוא מלמל. "בואי נגיד ש... אני טוב בלאלתר."

"אז? תגיד כבר את מה שרצית לומר. הסקרנות פשוט הורגת אותי!" היא גיחכה.

"אבל..." הוא נראה חושב. "שכחתי."

"את מה?"

"את מה שרציתי לומר."

"מצחיק מאוד."

"אני לא מתכוון לומר לך את זה בכל-מקרה."

"אתה רציני? נסעת חצי-שעה במהירות של תשעים קמ"ש בשביל להגיד משהו שאתה-לא-יכול-לומר?"

"ולהזמין אותך לצאת. כן, זה נשמע לי פחות-או-יותר נכון." הוא חייך.

"אתה לא נורמאלי, אתה יודע את זה?"

"תודה, גם את זה אני שומע הרבה." הוא חייך בגאווה. "זה אומר שתצאי איתי?"

"זה לא יהיה דייט, נכון?"

הוא נראה מעט מהסס.

"לא. לא דייט. סתם בתור ידידים?"

"בטח." השיבה, ואחר-כך נאנחה, צוחקת בשקט. "אני לא מאמינה שנסעת עד לכאן בשביל להזמין אותי לצאת."

נהנתם?D: ספרו לדווורין^^

לא נהנתם? כן בטח-_-